קוסמים ומכשפות בימי הביניים

תגיבו בבקשה...  אני צריכה הערות והארות כדי להמשיך

 --------------------------------------------------------

מריאן התעוררה מאוחר ביום למחרת, כי נרדמה מאוחר בגלל כעסה.

הינשוף היה שם שוב ונקש על החלון, ומריאן שידעה שהוא לא יילך עד שתפתח את החלון פתחה אותו ולקחה את המכתב שהיה במקורו. הוא עף ונשאר על הגג.

אני אקרא אותו אחר כך חשבה מריאן והתחילה לאכול מצלחת שאביה שם בחדרה.

"אוף אין לי כוח למקום הזה! , ואיך אני אצליח ללכת בחמש וחצי?"

"אני שונאת את הבית הזה"

"נו, לא עולה לי אף רעיון!"

אלה היו סוג הדברים שמריאן אמרה לעצמה באותו הבוקר.

עוד בוקר מעצבן, אפילו יותר מאתמול.

מריאן נשענה על הדלת כדי לפתוח אותה, אולי אביה שכח לנעול אותה. אבל לא , היא הייתה נעולה.

"מריאן הזאת ממש חוצפנית!" שמעה את דודתה אומרת פתאום לאביה.

"חבל שהיא לא בריתוק חודשיים"

"כל הכבוד לך שאתה עוד נותן לה לגור פה, זה ממש חסד מצדך"

אני כל כך שונאת אותםםםםםם  ועדיין אין לי דרך לברוח מפה בחמש וחצי! נבהלה מריאן.

בשעה שתיים רייף פתח את דלת החדר והביא למריאן את ארוחת הצהרים.

"תגיד לה שהיא צריכה לומר תודה שאתה בכלל נותן לה אוכל" שמעה את דולצינאה אומרת מהסלון.

"כן כן תודה רבה, אבא" אמרה בשנאה ובקור.

"אה ואני צריכה להשקות את הפרחים ששתלת לכבוד דודתי, ולקנות מתנה בשבילה, לא?" הוסיפה מריאן בתקווה לצאת מהבית בסביבות חמש וחצי.

"היום אני עשיתי את זה" אמר אביה, בחיוך מרושע. "אני יודע שאת רוצה להפגש עם דילברט, ואני לא אתן לדבר כזה לקרות!" הוא הוסיף.

 מריאן נאנחה וניסתה שוב לשכנע אותו לתת לה ללכת. מאמציה עלו בתוהו.

עוד שבועיים יתחילו הלימודים בפנימייה שלי, פנימייה חדשה חשבה בשמחה על שלא תצטרך לראות את הבית הזה עוד כמעט שנה שלמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא