שלישיית ספיידר

אני רק יכול להמליץ לכם להאמין לג'יימי - ניקו הזה פלצן גדול. אני לא אגיד הרבה - רק שאני לא ממש מחבב אותו.

כדאי לכם לא להתרשם ממנו יותר מדיי, את הרוב הוא ממציא. תאמינו לי, ואם לא לי, אז לג'יימי!

בכל מקרה, מה כבר עושה קריין בימינו? שותק. אתם כבר הרי רוצים לקרוא את הפרק הבא, נכון? אז תהנו ממנו. ואל תשכחו, התגובה מחכה לכם בסופו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ניקו ישב ליד על הספסל הציבורי בפארק השכונתי. השעה הייתה מאוחרת ולצידו ישבה נערה בלונדינית. היא גלגלה קווצת שיער סביב אצבעה ועפעפה בריסיה.

ניקו בעט ברגלו באדמה במקצב קבוע. ז'קט לונדוני חימם את כתפיו וחזהו, כובע הפוך נח על ראשו וחולצת טריקו בלויה נגלתה מתחת לז'קט. אך הטריק שניקו אהב יותר מכל היה מכנסי הג'ינס שלבש על רגליו. המכנסיים עטו מעטה פרווה על צידם הפנימי, וחיממו את רגליו כל עת.


הנערה שישבה מולו ישבה שמלה צמודה וקצרה וגרביונים עבים, ואת שיערה הבלונדיני קשרה בסרט ורדרד. בכללי, כל לבושה נצבע בגווני הוורוד.

"אז... מה שלומך?" שאל ניקו. דייטים היו אצלו עניין שבשגרה, למרות שלא הבין מדוע הננערה לא רצתה להיפגש איתו בבית קפה, או במקום אחר. למה בפארק ציבורי, בשעות הקטנות של הלילה, ועוד בלילה קריר שכזה?

"בסדר," ענתה. "בוקר, צהריים, ערב, שיעורי בית."

"שיעורי בית," ניקו גיחך. "אין לך משהו טוב יותר לספר עליו?"

הנערה גלגלה עיניים. "אם אתה פוסל אותי מהתחלה, בשביל מה באת הנה?" היא החוותה בידה סביב.

"באתי בשביל שנדבר," משך ניקו בכתפיו. "ואם את פוסלת אותי מהתחלה, בשביל מה הזמנת אותי הנה?"

היא צחקה. "יש לך חוש הומור," העירה.

"יש לי חוש הומור טוב מאוד, אני יודע." חייך ניקו חיוך רחב.

"ואתה גם מאוד צנוע."


לקח לניקו רגע להבין למה היא מתכוונת, אך אז חיוך גדול עלה על פניו. "טוב, צנוע זה השם השני שלי."

השיחה התגלגלה והתגלגלה לה הלאה, והנערים סיפרו על עצמם כל מני דברים. לבסוף ניקו קם ואמר את המשפט הקבוע שלו: "היה לי ממש כיף איתך היום."

"היום?" גלגלה הנערה עיניים. "למה, אתה כבר נשוי לי או משהו?"

ניקו הסמיק. על המשפט הזה מעולם לא קיבל חוות דעת מבנות, והנערה הזו תפסה אותו לא מוכן. אך לפתע הוא נזכר במשהו חשוב.

"חכי רגע," קרא אחרי אנערה המתרחקת. "לא אמרת לי איך קוראים לך."

הנערה הסתובבה וגלגלה עיניים. "כבר חשבתי שלא תשאל," אמרה. "קוראים לי סיידי. סיידי טרמל. אבל אני כאן רק לחופשה, ואני טסה בשבוע הבא."

"טסה?" הופתע ניקו. "ולא חשבת להגיד לי את זה קודם?"

"לא," היא ענתה במתיקות. "אחרת היית פוסל אותי מהתחלה." היא ציטטה את מה שאמרה בתחילת הפגישה.

ניקו ההמום מלמל רק: "להתראות," והשניים נפרדו.

בדרך חזרה לביתו ניקו שקע במחשבות, כמו אחרי כל 'דייט' שלו. הוא בנה לעצמו שאלון בראש וענה על שאלותיו הקבועות:

מה הוא חושב עליה?

סיידי מאוד יפה, וחמודה. יש בה מעט סקרזם, דבר שניקו החליט שיחשיב לחיובי. חיוך קטן התנוסס על שפתיו כשהזכיר לעצמו להכניס למאגרי הזיכרון את היערותיה כדי להיות מוכן להבאות.

מה הוא עושה עם העובדה שהיא טסה בשבוע הבא?

הוא יתמודד. דווקא הזמן שהוגבל לו הכניס בו מרץ, למרות שידע שהפגישות שלו עם הבנות מעולם לא נועדו לכיוונים רומנטיים. הוא בעיקר רצה למצוא קשרי ידידות, אך הבנות החליטו שהן לא טובות מספיק בשבילו ו'נפרדו' ממנו.

ניקו נאנח בעצב, אך אז שם לב לכך שהגיע אל ביתו, התעשת במהירות, ודפק על הדלת. אימו פתחה לו אותה.

"ניקולס!" האם גלגלה עיניים. "עכשיו שתיים בלילה."

"אני יודע," משך ניקו בכתפיו מבלי משים. "אז מה?"

"אז מה?!" האם צרחה. נראה כי איבדה את עשתונותיה לגמרי. "ילד ממוצע בגילך היה משלים עכשיו את שעת השינה הרביעית שלו!"

"תעשי טובה, אמא, אני לא בן שתיים עשרה. כבר עברתי את השנה הרביעית אחרי הגיל שבו נרדמים בעשר."

האם נשכה את שפתה ונתנה לבנה להיכנס לביתם בקרירות. "בכל מקרה," אמרה. "אנחנו צריכים לדבר, אני אתה ואבא."

כן, ניקו לא הופתע כשאמרה את זה. הוריו מעולם לא חיכו לו עד שחזר, והוא אהב את זה. ככה הם לא ידעו את השעה המדוייקת בה רגלו דורכת חזרה בבית.

תחושה רעה פעפעה בקרבו של ניקו כשעקב אחרי אימו אל הסלון. אביו כבר ישב שם. הוא קרא עיתון בשלווה מדומה, אך ניקו הבחין בקמטי הזעף והעייפות שעיטרו את פניו.

"תגיד, אתה חושב ששתיים בלילה זו שעה נאותה לחזור הבייתה?" שאל בניסיון להיראות נינוח. עורק של זעם פעם בצווארו, ולפי דעת החוקרים שלנו ניקו חשש קצת מאביו.

"אני... עוכבתי," ניקו תירץ. "שוטרי לילה תפסו אותי ולקחו אותי לתחנה לבדיקה כללית. אתה יודע, אם שתיתי אלכוהול וכאלה."

"ו...?" האב הרים גבה.

"אני נקי לגמרי," השיב ניקו בקלילות. "השוטרים שיבחו אותי."

"מצויין." האב חייך, אך ראו בעיניו שהוא לא מאמין לבנו. ניקו השפיל את מבטו.

"יופי," האב חייך. "עכשיו אני רוצה לספר לך שעוברים דירה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

והתגובה של ניקו:

היי, חבר'ה,

דבר ראשון, בשום פנים ואופן אל תאמינו לג'יימי. היא סתם ילדה משועממת שמלכלכת עליי (ברוב חוצפתה).

אני אתחיל בלספר לכם על עצמי, לג'יימי אני לא אתן אפילו מעט התייחסות (למרות שהיא... בעצם עדיף שלא).

התיאורים יתחילו במשפחה שלי:

אני לא, אבל לא, מפחד מאבא שלי. רק קצת... חושש ממנו. מה לעשות, עד שלא ראיתם עד כמה הוא בריון אין לכם זכות דיבור! כלומר, הוא לא הרביץ לי, אבל אני לא מחכה להתפרצות זעם ממנו. אני יודע פשוט שלא כדאי להתעסק איתו. ירשתי ממנו את העיניים הכחולות והמהממות שלי.

אמא שלי יפה. היא בלונדינית כזו, אבל התסרוקת שלה מכוערת. כשהיא תקשיב לי, אי פעם, (זה לא יקרה) אולי היא תחליף תסרוקת. הפנים שלה מאורכות והעיניים שלה חומות, אבל היא אמא באמת סבבה. היא תומכת, וכשהיא לא עצבנית אפשר אולי לדבר איתה.

אין לי אחים. נולדתי מאוחר והייתי ילד מופרע (אבל זה לא פוגם באופי המיוחד שלי, שימו לב) ועד שהוריי החליטו שהם רוצים ילד נוסף הם כבר התבגרו מדיי. אבל הם הפסידו מזה, לא אני!

עכשיו נעבור אליי.

בואו נתחיל מזה שאני חתיך. הרבה בנות אוהבות אותי, (מה הפלא) בגלל המראה שלי. אני בלונדיני. כשמתחשק לי אני נותן לשיער שלי לכסות לי את העיניים, אבל רוב הזמן אני פשוט מורח אותו בג'ל. הרבה פעמים אני לובש חולצת טריקו רופפת וג'ינס. זה לבוש מגניב. חוץ מזה, יש לי הרבה חברים.

אם זה היה תלוי בי, הכל היה נשאר כמו שהוא. אבל שני ילדים שאני לא אספר לכם את השמות שלהם (כי אתם כבר יודעים את השמות שלהם) לא שאלו אותי בכלל. למה? ככה. לג'יימי אין חיים וליאו... טוב, ליאו בסדר. בואו נאשים את ג'יימי יחד, טוב?

טוב, טוב, בסדר. אני שוב מדבר על ג'יימי. אבל עובדה, כל העורכים כאן סוגדים לה.

אתם כבר תסגדו לי!

טוב, בהצלחה לכם, אל תפלו בפח של ג'יימי המרושעת!

ניקו

הפרק הקודם		הפרק הבא