התאומים פוטר

יום שני.

עברו כבר עשרה ימים מאז היום הראשון ללימודים, בו עדי מוינה לגריפינדור.

היא ישבה בארוחת הבוקר. לבד.

חוץ ממבטי השנאה שהארי פוטר שיגר אליה מדי פעם ומהאצבעות שהיו מופנות אליה בצירוף ליחשושים לא ברורים, לא היו לה חברים.

היא היתה רגילה כבר למאות הינשופים שהיו עפים אל האולם הגדול בכל יום.

היא גם היתה רגילה שאף אחד מהם לא עף לכיוונה.

אבל הפעם, נחת ליד כוס המיץ שלה ינשוף לבן, אשר מכתב מחובר לרגלו.

היא פתחה את המכתב בהתרגשות, כתב יד דק ונטוי נגלה לה כשפתחה אותו.

היא החלה לקרוא:

העלמה פוטר.

אנא הגיעי למשרדי הנמצא ליד כיתת הלחשים היום בשעה 19:00.

יש לי משהו חשוב לבשר לך.

בברכה, פרופ' דמבלדור.

נ.ב.

אני אוהב צפרדעי שוקולד.

היום עבר לעדי ממש לאט, היא חיכתה בקוצר רוח לפגישה באותו ערב ושאלות רבות פקדו את ראשה ומנעו ממנה להתרכז.

בנוסף להפרעת הקשב שאובחנה אצלה לפני כשלוש שנים, היא הגיעה למצב בו לא היתה מודעת לפעולותיה בשיעור.

בשעה 18:55 היא יצאה מחדר המועדון לכיוון כיתת הלחשים, שם עמדו שני פסלים ששאלו אם היא עדי ואמרו שהפרופ' מחכה לה.

היא אמרה להם את הסיסמה, אותה פיענחה במהלך שיעור שיקויים, צפרדעי שוקולד ונכנסה.

היא טיפסה בגרם המדרגות המסתובב בהתרגשות הולכת וגוברת עד שהגיעה אל הדלת. היא נקשה בעדינות.

"היכנסי בבקשה" נשמע קולו השליו של דמבלדור מבעד לדלת.

היא פתחה את הדלת ונכנסה בצעד מהוסס.

על כיסא, לצידו של פרופ' דמבלדור, ישב הילד היחיד שעדי קיוותה לא לפגוש.

הארי פוטר. גם הוא נראה מבולבל כמוה.

"נו טוב" חשבה עדי "לפחות יש לנו משהו משותף"

"שבי" פקד דמבלדור.

"אם כך" פתח דמבלדור.

"לפני כ-10 שנים, שלט בעולמנו קוסם אופל, הנקרא לורד וולדמורט" הבעת פניו של הארי פוטר שיקפה בדיוק את מה שחשבה עדי, "איך זה קשור אלי לעזאזל?!"

"עד" הוא המשיך "שהוא פגש אותכם."

"אתם מבינים? בניסיונו, הכושל אני חייב לציין, של וולדמורט להרוג אתכם, הוא נהרג בעצמו!"

עדי התבוננה בפעם הראשונה בפניו של הארי פוטר וראתה שיש לו צלקת זהה לשלה, אותה צלקת בצורת ברק שעדי תמיד טרחה להסתיר עם הפוני, הופיעה גם על מצחו. הבעת התמיהה שלא נעלמה מפניהם של עדי והארי, עודדה את דמבלדור להמשיך. "סלחו לי, את העיקר שכחתי. אתם...."

"אחים!"

הפרק הקודם		הפרק הבא