אפילו פרפרים עושים את זה

מרלין פנה להביט בארתור, צופה בחזו עולה ויורד בעוד נשימתו מתאזנת. "הם מתאהבים?" הוא שאל בדממה.

"בהחלט."

"אז איך... אומ, איך אתה חושב שזה ישפיע על ארתור?"

"נהיה מוכרחים לחכות ולראות. במעשיות רבות, הקורבן מתאהב באדם הראשון שהוא רואה כשהוא מתעורר. ואילו בסיפורים אחרים, זהו האדם הראשון שנושק להם. או שאולי הוא פשוט יתמלא בתשוקה בלתי נדלית."
מרלין בלע את רוקו למשמע מילותיו של גאיוס, מנסה לסלק את התמונה של ארתור נוטף תשוקה באובססיביות מראשו. הוא וגאיוס ישבו בדממה, מחכים בקוצר רוח לרגע בו ארתור יתעורר מחדש.

כשהלה התעורר לבסוף, הדבר הראשון שראה היה גאיוס, מורח משחה דוחה למראה על חזו. "ידידי היקר," ארתור אמר, מחייך חלושות.

"איך אתה מרגיש, אדוני?" גאיוס שאל בדאגה.

"הרבה יותר טוב עכשיו שראיתי אותך," ארתור השיב ברכות. גאיוס פסע לאחור בחרדה מן המיטה.

"גאיוס," מרלין מלמל. "הוא ראה אותך ראשון."

לפני שגאיוס הספיק להשיב, ארתור הבחין במרלין, חיוכו מתרחב. "מרלין! כמה נפלא! בוא לכאן!" גאיוס הביט במרלין בהקלה.

באיטיות, ארתור פרש את זרועותיו. מרלין הביט בגאיוס, שחייך לעברו ומלמל. "כדאי שתעשה מה שהוא מבקש."
הוא ניגש בזהירות אל המיטה והתיישב בקצה. ארתור הרים את זרועותיו, כמו מציע עצמו למרלין. מהסס, הושיט מרלין את ידו וכרכה סביב גופו של ארתור, שוקע לחיבוק עמוק וחם. לחיו נשענה על עצם הבריח שבצווארו של ארתור, והוא יכל לחוש בקצב ליבו של הנסיך. קול קטן בנבחי מוחו כמו התחנן. 'בבקשה, שזה יהיה אני.'

גאיוס כחכח בגרונו. "אתה יכול לעזוב את הנסיך עכשיו, מרלין." 

הוא הזדקף בחזרה. במיידיות, הבחין ארתור בזרם הדם על חולצתו של מרלין מחוויר מדאגה. "מרלין, נפצעת?" הוא שאל, קולו צרוד מדאגה. 

מרלין הביט מטה בהפתעה אל חולצתו המלוכלכת. "הו, זה בסדר. זה היה ה..."

"מרלין!" גאיוס קטע אותו. "אנחנו לא בטוחים כי הנסיך יצליח להתמודד עם כל כך הרבה מידע כרגע."

מרלין השתהה, לפני שפצה את פיו בשנית. "זה  בסדר, ארתור. זה לא הדם שלי."

"תודה לאל," ארתור השיב, מתנשף בהקלה. "הפחדת אותי! בוא לכאן..." הוא הרים את זרועותיו בשנית.
מרלין עמד להיכנע – ודווקא ברצון – לבקשתו לחיבוק נוסף, כשהדלת נפתחה באוושה. המלך הסתער פנימה, פניו זועפות וצעדיו זריזים.

"באיזו טיפשות הסתבכת הפעם, ארתור? אתה לא מסוגל אפילו לצוד אייל מבלי להיפצע אנושות?"

"הו אבא!" ארתור קרן, דוחף את עצמו ונשען על מרפקיו, מחייך. "אני כל כך שמח לראות אותך!"

אות'ר נדמה כמופתע נוכח קבלת הפנים הנלהבת של ארתור. "אני שמח לראות שמצב רוחך השתפר," הוא אמר במבוכה.

"אם מצב רוחי השתפר, זה רק בגלל שאתה כאן," ארתור השיב באושר. "אני כל כך מצטער על שהייתי כה נורא אליך, אבא."

אות'ר פנה לגאיוס, רוטן. "הכל בסדר איתו?"

"מצבו של הנסיך יוצא מגדר הרגיל, הכל בסדר, אדוני," גאיוס השיב. אך נדמה היה כי אות'ר מיען להשתכנע.

באותו הרגע מורגנה פסעה אל החדר, מלווה בידי גוון, שנעמדה בביישנות בצמוד לקיר. "ארתור, שמעתי שהחלטת להתעורר מהנמנום שלך." מורגנה הצהירה.

ארתור שמט את ראשו לאחור, צוחק וצונח בחזרה אל המזרון. "את כל כך שנונה מורגנה. את טובה בהרבה מכל תרופה שיש ביכולתו של גאיוס לרקוח – אני לא מתכוון לפגוע כמובן, גאיוס."

עיניה של מורגנה הצטמצמו לכדי חריצים בחשדנות בארתור וגאיוס השיב. "לא נפגעתי, אדוני."

"שמעתי שהתעלפת כמו עלמה צעירה ומפוחדת ביער," מורגנה אמרה, מביטה בארתור את אחד מהמבטים הרושפים ביותר שלה.

הוא צחק בשנית. " אני יכול להגיד ממבט אחד בך, מורגנה יקירתי, כי עלמות מקורצות מחומר קשה בהרבה.  הן ממש לא מתעלפות , הא מרלין?"

הדבר האחרון בו חשק, היה היגררות לאחד הריבים בין ארתור ומורגנה. הוא הריץ את מבטו ביניהם, מחליט כי מורגנה מהווה איום גדול יותר נכון לאותו הרגע. "כפי שאניי משוכנע ששמת לב, הוא עדיין לא בדיוק עצמו, גברתי."

"אולי," היא השיבה, בוחנת את הלה ביישוב דעת. "כל שינוי בו יהיה, כמובן, שיפור. אז בואו פשוט נקווה שהפציעה הזו תעשה לו קצת טוב."

"הו, את כל כך מתוקה," ארתור ילל. "בואי לכאן ותני לי לנשק אותך!"

בפעם הראשונה מאז פגש בה, נראתה מורגנה למרלין מובכת. היא הזעיפה, מודאגת בנוגע לנזק שהותירה הפציעה בראשו של ארתור. היא ניגשה אליו בחשש ורכנה על המיטה. 

הוא נשק ללחייה. "עשית משהו עם השיער שלך? הוא נראה יפייפה," הוא ציין, מלטף אחד מתלתליה באצבעותיו. היה זה יותר מידי בעבורה; היא זינקה על רגליה והתרחקה מעט.

"גוון!" היא קראה בדחיפות. "כדאי שנלך לעשות את הדבר הממש דחוף ההוא שדיברנו עליו, כדאי שנעשה אותו ממש עכשיו."

ארתור התפתל במקומו, מעווה בכאב כשהפצע בחזו נצבט מעט. "גוונביר! גם את כאן?"

גוון פסעה קדימה. "אחר-צהריים טובים, אדוני," היא אמרה. "אני שמחה לראות כי אתה חש בטוב."

"תני לי לראות אותך!" ארתור קרא בכעס, והיא התקרבה מעט. "את לחלוטין מדהימה ביופייך היום!"

לחייה נצבעו גוון חיוור של אדום. עיניה רפרפו על חזו העירום של ארתור, מתעכבות על שריריו המפוסלים. "אתה נראה... משוקם למדי, אדוני."

"בואי לכאן ותני לי לנשק אותך!" ארתור צהל.

"תשארי בדיוק במקום בו את עומדת, גוון!" מורגנה התערבה באחת. "ארתור, אנחנו מוכרחות ללכת עכשיו. אני מקווה שתחזור לעצמך בקרוב."

"כן, ולי יש כמה עניינים לטפל בהם," אות'ר הוסיף, מלטף את זרועו של ארתור חלושות. "תחלים במהרה, בן. גאיוס – תראה מה אתה יכול לעשות כדי לגרום לו להיות יותר... נורמאלי."

כמה רגעים לאחר מכן, נותרו מרלין וגאיוס שוב לבדם עם ארתור "זה היה כל כך נחמד מצדם לבוא ולבקר. אתם לא חושבים?" ארתור אמר, מחייך.

"זה בהחלט היה, אדוני," גאיוס אמר. "אבל עכשיו אתה צריך לנוח." הוא הושיט לנסיך בקבוקון סם שינה.

"אני באמת מרגיש טיפה עייף," הוא אמר, שוקע בחזרה אל הכרית. הוא פיהק ארוכות ושניות מספר לאחר מכן כבר שב ושקע בשינה עמוקה.
גאיוס ומרלין החליפו מבטים מודאגים.

"אז," מרלין אמר, "נראה שארתור פשוט מאוהב בכולם."

"כן, אני חושש שכך זה נראה," גאיוס השיב.

"איך זה יכול להיות?"

"טוב, אני לא חושב שהוא מאוהב בכולם. קיימים כל כך הרבה סוגים של אהבה, אחרי הכל; אהבה רומנטית וארוטית, כמובן, אך גם אהבת הורה, אהבה חברית קיימת אפילו אהבה מסוימת אל מדינה או ארץ. נדמה פשוט כי ארתור זכה בכול האהבות האלו במקביל."

"ומה אנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה."

"אני עדיין לא בטוח, אבל אני משוכנע שנוכל לעשות משהו. אני פשוט אצטרך לחקור קצת." גאיוס הרים את הספר 
הכבד ופנה לעבר הדלת. "תשמור על ארתור בזמן שאני מחפש."

מרלין הנהן וצנח לכיסא הכבד שניצב לצד המיטה. ארתור נדמה כה שלו בשנתו. בדרך כלל, כשנפצע או חלה, לא חדל מלנוע ולהסתובב בשנתו.

מבטו של מרלין נע לאורך גופו הרגוע של ארתור, בעודו מנסה שלא לחשוב על ההרגשה הנפלאה שחש, עטוף בזרועותיו של ארתור. הוא כרך את זרועותיו סביב גופו שלו, מתכרבל במושבו ועוצם את עיניו.

הוא נרדם, כמסתבר, מפני שכשפתח את עיניו בשנית, מצא את ארתור בוהה בו. "מה זה, מרלין?" ארתור שאל, 
מצביע על פיו של מרלין.

מרלין ניסה, ללא הצלחה מרובה, להביט בסנטרו שלו; אולי הזיל ריר בשנתו. הוא ניגב את פיו בגב ידו, אך הוא לא חש ברטיבות כלשהי. "מה זה מה?" הוא שאל.

"זה, על השפתיים שלך," ארתור אמר, ממשיך באותה בהייה ממושכת. 

"אני לא יודע. כמו מה זה נראה?"

"כמו משהו זוהר. נצנצים. בבקשה תתקרב."

מרלין לא היה בטוח אם הרגיש מובך יותר מבהיתו של ארתור בפיו או מהעובדה שאמר 'בבקשה'. הוא נשען קדימה בחשש וארתור הרים את ידו. הוא שפשף אותה בעדינות כנגד שפתו התחתונה של מרלין, גורם לה לעקצץ.

"זה עדיין שם. זה לא יורד," ארתור אמר, מניח את ידו בעדינות על כתפו של מרלין.

הפרק הקודם		הפרק הבא