אפילו פרפרים עושים את זה

מרלין החל מתנועע בעצבנות; באמת שהוא לא יכל להתמודד עם קרבה שכזו לארתור. "אני אגיד לך מה – למה שאני לא אלך ואשטף קצת? אפטר מזה אתה יודע, מה שזה לא יהיה?" הוא הציע.

"זה רעיון טוב – אולי זה יישטף ממך," ארתור השיב, מושך את מרלין קרוב יותר אליו. מרלין הבחין בשפתיו הנפרדות של ארתור וקפא כשניחש מה הוא עומד לעשות. לפני שהצליח למשוך את עצמו ממנו, ארתור שלף את לשונו, מלקק את שפתיו של מרלין באגביות.

מרלין ניסה להיעמד, אך ארתור אחז בכתפיו בחוזקה, מהופנט מפיו. "יש לך טעם של דבש ותבלינים. זה טעים," הוא אמר.

הוא ליקק את שפתיו של מרלין בשנית, כמו חתול המנסה לנקות גור. נשימתו של מרלין נעתקה מריאותיו. לאחר מספר סחרורי לשון נוספים, החליק ארתור את ידו אל עורפו של מרלין.. "אני רוצה לטעום עוד," הוא מלמל, מושך את מרלין אליו לנשיקה עמוקה.

מרלין ניסה לדחוף אותו ממנו, אך אחיזתו של ארתור בצווארו נותרה איתנה כשהייתה ברגע בו אחז בו לראשונה. וכשפתח את פיו בכדי להתנגד, מצא את לשונו של ארתור מחליקה לפיו.

מרלין חש בפאניקה מתגברת, ארתור יצא מכלל שליטה. אך לשונו התפתלה בתוך פיו של מרלין, מבצעת כמה דברים שבהחלט ניתן להגדירם כמדהימים, והתרגשות החלה מבעבעת בבטנו של מרלין. 

ואז ארתור מצץ את לשונו. כל יכולת התנגדות שהייתה למרלין לפני אותו הרגע נעלמה לחלוטין באותה השנייה, כמעט וכמו לא התקיימה מעולם.

הוא רצה לנשק את ארתור, חזק יותר, עמוק יותר, אבל הזווית שנוצרה ביניהם הייתה שגויה לחלוטין. אז הוא טיפס אל המיטה ופיסק את ירכיו של ארתור, מטה את ראשו קדימה ונשען קרוב יותר אל הפה הנפלא הזה. שניהם גנחו עמוקות כשלשונותיהם נפגשו.

בעודו מעל ארתור, חולצתו המגואלת נפרסה על פצעו של הנסיך. מרלין חש בום משכר מתפרס בכל גופו.
"אהמ!" נשמעה קריאה מן הדלת.

מרלין הזדקף בהפתעה. גאיוס עמד אל מול הדלת הפתוחה, בוהה. "ומה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?" הוא דרש.

מרלין טיפס מן המיטה והניד בראשו, לא מסוגל להעלות במוחו תשובה. 

"זה עדיין שם," ארתור רטן בחולמניות, בוהה בפיו של מרלין. "זה כל כך טעים. אתה כל כך טעים, מרלין."

גאיוס בהה בפיו של מרלין ועיניו הצטמצמו. "מה זה?" הוא שאל.

מרלין משך בכתפיו והביט בארתור. התחבושות שעל חזו אדומות וספוגות דם. "גאיוס! ארתור מדמם!"

גאיוס הסיט את התחבושות, בוחן את הפצע. "השתוללות שלכם על המיטה וודאי פערה מחדש את הפצע שלו," הוא גנח בזעם, עוצר את הדימום ומחדש את התחבושת.

"וכדאי שאתה תחליף חולצה," הוא מלמל, מצביע. מרלין הביט מטה, מבחין בדמו של ארתור מעורבב עם דמו של הגבר הצעיר על חולצתו, מותירים כתם גדול, צורתו דמוית לב.

גאיוס קרא לאחת המשרתות בכדי שתשמור על ארתור, והורה למרלין להתלוות אליו. ברגע בו פסעו אל החדר, הקשיש טרק את הדלת והתפרץ. "ארתור מכושף. הוא לא מודע למעשים שלו, ואתה ניצלת אותו!"

מרלין מעולם לא הרגיש רע כל כך. "לא התכוונתי. הוא פשוט... אני מתכוון..." לא היה לו כל תירוץ. הוא ידע כי היה אסור לו להיכנע לאותו נשיקה.

גאיוס נאנח. "טוב, נקווה שלא נגרם שום נזק. אבל למען השם, אל תעשה את זה עוד פעם. עכשיו מה זה על השפתיים שלך – מלבד הרוק של הנסיך, כמובן?"

"מילותיו הדהדו במוחו של מרלין. "רוק! זה וודאי מה שזה. הקרנוס נישק אותי."

"זהו זה!" גאיוס קרא בהתרגשות. "כמובן, הייתי צריך לנחש. הוא ישות של הדת הישנה - ונוזלי גוף מהווים את יסוד הקסם שלו. דם, ריר - הם כולם חלק ממנו."

"אתה חושב שזה יוכל לעזור לנו למצוא תרופה?"

גאיוס נדמה מהורהר. "ישנם מספר ספרים בספרייה שעשויים להועיל. בינתיים, תשמור על ארתור. ובבקשה בלי שום נשיקות!"

מרלין נדמה נבוש. "אני אעשה כמיטב יכולתי," הוא השיב, שולף חולצה נקייה וממהר בחזרה אל חדרו של ארתור.

ארתור, לבוש בכותונת הלילה שלו, ישב בכיסאו אל מול האש, מקשקש עם המשרתת. "ומה שלום אחותה של אשתך עכשיו, פול?" הוא שאל ברגע בו מרלין נכנס.

"הו, שלומה טוב בהרבה, תודה אדוני," הגבר השיב, פיו מלא בביסקוויט שארתור הציע לו כמה דקות לפני כן.

"תודה לאל," ארתור השיב, פניו משדרים הקלה. "תדבר עם הגנן הראשי – תבקש ממנו לשלוח לה סלסלת תותים ואת ברכותי."

פול הביע יראת כבוד בפני הרעיון שנסיך הכתר ישלח סלסלת פירות לקרוב משפחה כלשהו שלו. "תודה לך, אדוני, תודה," הוא אמר, מרכין את ראשו.

"אל תהיה מגוחך. אנחנו האצילים לא עושים מספיק למען אנשינו," ארתור השיב. הוא הרים את מבטו והבחין במרלין, וחיוך נפרש על פניו, גורמם לליבו של מרלין לפספס פעימה. "המשרת שלי חזר עכשיו, פול. אז אתה יכול לשוב לעיסוקייך. אני בטוח שנותרו לך דברים רבים לעשות. תודה רבה לך על ששמרת עלי."

"היה זה תענוג, הוד מעלתך," המשרת השיב, והיה ברור למדי כי התכוון לכל מילה.

"אתה נראה מעט טוב יותר," מרלין הבחין.

"למען האמת, אני מרגיש נפלא. אני חושב שהשינה הזו עזרה." הוא לחש. "השינה וכמובן הנשיקה."

"אני חושב כי מוטב שלא נזכיר את הנשיקה, אדוני, אם זה בסדר מבחינתך."

ארתור נדמה מבולבל, אך הניח לנושא. "מה שתרצה, מרלין. בכל מקרה, אני הולך לטייל קצת ולהסתובב בטירה הנפלאה הזו שלנו."

מרלין נאנח בדאגה. "אתה חושב שזה נבון?"

"מה כל כך כיף בלהיות נבון כל הזמן? לפעמים אתה פשוט צריך לזרום. אכפת לך לעזור לי להתלבש?"

"אומ... לא," מרלין השיב. "אני המשרת שלך; זו העבודה שלי." הוא לא העיר כי אף-פעם לא אכפת לו לעזור לארתור להתלבש, או לעסוק בכל אחת מאותן משימות שגררו אותו בצמוד לגופו של ארתור. למרות ששבועות מספר לאחר שמרלין התחיל לעזור לו, החל ארתור להלביש את עצמו רוב הזמן.  באותו הזמן, תהה מרלין אם גם ארתור מרגיש כמוהו

מרלין הביא חולצה, מעיל ומכנסיים מן המלתחה והניח אותם על המיטה. ארתור הרים את ידיו, ומרלין משך את הכותונת מעל לראשו, מותיר אותו עירום מלבד התחבושות שעיטרו את גופו.
מרלין התרכז בתחבושת, מוודא כי היא עודנה מהודקת כראוי. הוא קפץ כשארתור כרך את זרועו סביב מותניו ומשך אותו בצמוד לגופו. והוא הניח את ידיו על חזו של ארתור ודחף, אך ארתור לא נכנע. "תן לי ללכת," מרלין גייס את הטון החמור ביותר שברשותו.

"נו בחייך," ארתור לחש. "ראיתי איך אתה מסתכל עלי, מרלין. אני יודע שאתה רוצה את זה. וגם אני רוצה את זה."

"לא אתה לא. לא באמת. תיתן לי ללכת. עכשיו."

ארתור השעין את מותניו לעברו. עיניו של מרלין נפתחו לרווחה כשהוא חש בזקפה המתחככת במפשעתו. הדם מיהר להתרכז באיברו של מרלין, ולא היה שום סיכוי שארתור לא הרגיש את זה. 
"רואה? ידעתי," ארתור לחש באוזנו של מרלין, מוצץ את תנוך אוזנו. מרלין החל מתפלל לגאיוס שיפרוץ מבעד לדלת בשנית. 

פיו של ארתור עבר אל צווארו של מרלין, מכסה אותו בנשיקות קטנות ורטובות. ידיו של מרלין עוד ניצבו על חזו של ארתור, והוא מצא את עצמו מלטף את העור החם באצבעותיו. ידיו של ארתור, באותו הזמן, נעו במורד גבו לכיוון ה.... הו לא, הוא ממש לא עומד לתת לארתור לגעת בו שם.
במאמץ אדיר, הוא דחף אותו ממנו. הנסיך מעד, אך למרבה המזל נותר עומד על רגליו. מרלין הסיט את מבטו במהירות, אך לא לפני שהספיק לראות את מלוא גופו הזקור של ארתור.
נשימתו כבדה, הוא תפס את הבגדים מן המיטה, הושיט אותם קדימה ואמר, "מוטב, אם כך, שתעשה את זה בעצמך. אני אחכה מחוץ לדלת." ובזאת , הוא יצא מהחדר, מתעלם מקריאות ה-'לא, אל תלך!' של ארתור בעקבותיו.

מרלין נשען כנגד הדלת, מקלל את חולשתו. כשארתור ישוב אל חושיו, הוא לעולם לא יניח למרלין לשכוח את זה. הוא וודאי יזרוק אותו לצינוק לשבוע. או גרוע מכך. מה היה העונש ההולם על התגפפות עם נסיך מכושף?
הדלת נפתחה לרווחה ומרלין נפל לאחור ישירות אל בין זרועותיו של ארתור. לפחות הפעם הוא היה לבוש.
 

הפרק הקודם