אגם אפור-עבר

ווווהו! וואו אנשים! הצלחתי! העליתי פרק! הבנתי שהבעיה הייתה בדפדפן -_-

מקווה שתהנו לכם :)

אז אחרי שעתיים משעממות במיוחד של שיקויים וירידה של כ20 נקודות מבית גריפינדור שאף אחד לא בדיוק מבין, כלומר ישנה סיבה אך לא להורדת ניקוד כה רב ובטח שלא בגלל טעות קטנה שכזו. רוז שמה בטעות את עיני החיפושית לפני שהוסיפה את אוזני הגובלין לכדרתה מה שיצר עשן סמיך מאוד וסגול שמילא את הכיתה כולה תוך מספר שניות, זה לא שרוז עשתה זאת בכוונה, ובטח שהתוצאות לא היו נוראות כל כך והעשן התפזר כשם שבא ברגע שפתחו את דלת המרתף. אך סנייפ תמיד נראה כמאושר להוריד נקודות מבית גריפינדור, או כל בית אחר, אם חושבים על זה אני לא חושבת שיש בית שהוא שונא במידה כה לא שווה חוץ מבית סלית`רין וגם זה כנראה רק מפני שהוא ראש הבית. ובכן בכל מקרה בתום השיעור יצאתי לכיוון הספריה בעודני מהרהרת לי לא שמתי לב לאריח שהיה בולט מן השאר ומעדתי, ספרי נפלו לרצפה וירדתי לאסוף אותם, הטעות הייתה שהתרוממתי, כבר היה עדיף להישאר למטה מלראות שהשמועות לא רצות לי מול העיניים רק בסיוטי הקיץ שלי, ובחלומות הטרופים בלילה. אתה עומד מולי והחרק הדוחה הזה דבוק לך לפרצוף כמו סוהרסן שיונק ממישהו את הנשמה באיטיות, רגש אחר רגש. חשתי כאב מסויים מפלח לי את החזה, כאב לא מוכר ונוראוי במיוחד. וכבר יכולתי להרגיש את המחנק בגרון, ואת הדמעות עולות בעייני. ולפתע הכל נעצר, נעצת בי את עיני השקד הירוקות שלך, כשצ`אנג סוף סוף פינתה לך את שדה הראיה, רק אז התעוררתי ונוכחתי להבין שמבטי עדין נעוץ בך גם אחרי שצ`אנג כבר הלכה, והכי נורא זה שנעצת בי מבט בחזרה. ואז הוא בא, ממש להציל, כמו הנסיך על הסוס השחור מתוך איזה אגדה קיטשית, איך שהוא יודע להופיע בדיוק בזמן. הוא העיף בי מבט שהצלחתי לראות בזווית העין, ואז פשוט צמצם את הפער בינינו במספר צעדים מהירים, רכן אלי והצמיד את שפתיו לשלי, בהתחלה הייתי קפואה, ואז הבנתי מה קורה, פשקתי שפתיים והתחלתי לנשק אותו בחזרה. הוא העמיק את הנשיקה ושילב את לשונו בשלי, בעוד שאני מתמכרת לתחושה. כשלבסוף נאלצנו להתנתק בכדי לנשום, הייתי כבר חסרת אוויר לחלוטין, ובוודאי גם סמוקה ביותר, אבל עדין הרגשתי קושי בהתנתקות ובהחלט לא רציתי לעזוב אותו. לאחר מספר שניות של מבטים ולחשושים בין מייקל לביני החלטנו לגשת אל הספריה כפי שתכננו קודם, העפתי בך מבט אחרון רק כדאי לאמת את חשדותי שמבטך עדיין נעוץ בי, מלווה אותי ואת מייקל עד לעיקול הבא במסדרון, בו כבר לא נהיה בתווח הראיה שלך.

מייקל החזיק בידי כל הדרך לספריה, אני מוכרחה לומר שהוא נראה מודאג, כאילו פוחד שאברח ממנו. שוב.

כשהגענו אל הספריה לבסוף, התיישבנו במדור הספרים המוגבלים, שהיה ריק כתמיד.

"מה שולמך ג`יני, הכל בסדר?"

"כן כמובן, מה איתך? הכל בסדר?"

" ג`יני מה בדיוק קרה שם?" הוא שאל.

"מה זאת אומרת?"

"את מבינה למה אני מתכוון. משהו קרה שם, במסדרון, מה זה היה ?"

"אני לא בטוחה, קפאתי, פשוט נתקעתי כשראיתי את...זה".

"תראי גם לי לא קל לראות אותם ביחד אבל.."

"אבל מה? יש לך בכלל מושג איך זה לאהוב מישהו כל כך, והוא מודע לזה אבל פשוט לא אכפת לו?"

הוא רק הסתכל  עלי בעיניו הכחולות והגדולות, הכאב שבהן אמר הכל, בגלל זה הוא רצה לראות אותי, אני מכירה את המבט הזה טוב מדיי, כל פעם שאני מסתכלת בראי...

"או מייקל אני כל כך מצטערת..אני..לא.."

"לא ידעת מה? לא שמת לב... אולי כדאי שאלך. נתראה מאוחר יותר" הוא אמר ויצא מהספריה כשאני אחריו,  לא הייתי מוכנה לעשות את מה שהארי עושה לי לשום אדם אחר, ושוב הגיע אותו הכאב בחזה רק חזק יותר, הרגשתי איך אני נופלת. לא הצלחתי לקום, ומייקל שמע את הנפילה והסתובב לראות מה קרה, למצוא אותי על הרצפה, מביטה בו בקושי.

הוא רכן לעברי "ג`יני מה קורה?" שמעתי את קולו מהדהד באוזני, מרוחק וקטוע.

"מייקל בבקשה, אל תעשה את זה, אל תלך ממני גם אתה! אני אוהבת אותך".

הוא הסתכל עלי שוב באותן עיניים גדולות ופשוט נישק אותי. השפתיים המתוקות שלו על שפתי היו הדבר האחרון שהרגשתי לפני שהכל התערבב לבועה שחורה וגדולה שעטפה לי את התודעה ואז הכל נדם, דממת מוות ממש.

הפרק הקודם		הפרק הבא