האיש עמד בחוץ, הוא הרכין ראשו. "מה קרה?" שאלה הרמיוני. האיש הרים ראשו והביט בה, והשיב: "ילדיכם לא יכולים לחזור להוגוורטס השנה". הוא חבש כובע שחור והרכיב משקפי שמש גדולים ושחורים. "אבל למה?" שאלה ג'יני. "משום, שאין רכבת שתסיע אותם" השיב האיש. "מי אתה?" שאל הארי. "אני המורה לתורת הצמחים" השיב האיש. "זה לא אומר הרבה" אמר רון. האיש הסיר כובעו ומשקפיו. "חם פה" אמר. "נוויל!" אמרה הרמיוני. "אתה מוזמן להצטרף לארוחה" אמרה ג'יני. "בשמחה רבה" השיב נוויל. לאחר שג'יני הגישה לו אוכל הארי שאל אותו: "ובכן, מה קרה לרכבת?" "מישהו הטיל עליה קללה, היא התפוצצה, אי אפשר לתקן את זה בקסם, ומשום מה, אף אחד לא התנדב לתקן זאת, חוץ ממני, אבל אתם יודעים עד כמה אני גרוע בדברים האלה בלי קסם" אמר נוויל. "אנחנו נתקן" אמר הארי. "כן" הסכימה הרמיוני. "אין בעיה" אמר רון. נוויל חייך. ג'יני אמרה: "אני לא חושבת שזה רעיון טוב. יש לנו ילדים, גם לכם יש ילדים, ולתקן רכבת בלי קסמים? אולי פשוט עדיף שאנחנו נלמד את ילדינו, אנחנו קוסמים מקצועיים". הארי ענה: "אז את תישארי בבית לטפל בילדים". "אבל גם לרון והרמיוני יש ילדים!" אמרה ג'יני. "הו, זה בסדר. רוז שומרת על הוגו והוגו אמור ללכת גם ככה פעם ראשונה להוגוורטס, והיא כבר שנה רביעית" ענתה הרמיוני. "בסדר" ענתה ג'יני. כשהגיעו הארי, רון, הרמיוני ונוויל לתחנה ראו עשן עולה מהרכבת. הארי שלף חגורת כלים והחל לעבוד. הרמיוני עזרה לו משום שידעה איך מתקנים מכיוון שהוריה מוגלגים. "זהו סיימנו!" הכריז הארי בשמחה. פתאום הרכבת התעופפה, ונחתה ישר על רון והרמיוני.
|