הארי ונוויל צעקו: "רון! הרמיוני!" הארי שלף שרביטו ואמר: "וינגרדיום לביאוסה!" אך הרכבת נשארה ללא נוע. הארי ונוויל החליפו מבטים ואז רצו לדחוף את הרכבת בידיהם, אך הם לא היו חזקים דיו בשביל להזיז את הרכבת. לאחר כמה שעות של טרחה ועבודה לשווא, ג'יני הגיעה עם לילי, ג'יימס ואלבוס, ילדיה, ועם רוז והוגו, הילדים של רון והרמיוני. "אמרת שתחזור תוך 5 שעות" אמרה ג'יני. "אי אפשר" אמר הארי. "למה?" שאלה ג'יני. הארי הצביע לעבר הרכבת המרוסקת על הצד. "לא הצלחת לתקן?" שאלה ג'יני. "הצלחנו, אבל הרכבת נפלה על רון והרמיוני, אי אפשר להרים את זה בקסם, והם צריכים ללכת לבית החולים הקדוש מנגו" אמר הארי. "אמא! אבא!" צעקו רוז והוגו ורצו לעבר הרכבת. "תדחפו! תדחפו!" צעקה רוז. "מהר!" הוסיף הוגו. כל הילדים דחפו את הרכבת, חוץ מג'יימס שבחן את הרכבת וחזר ואמר שזה מגניב, וכל המבוגרים דחפו את הרכבת גם כן. "ג'יימס! תדחוף מיד או שאחרים לך את המטאטא!" צעק הארי. ג'יימס נאנח והתחיל לדחוף את הרכבת. בשלב מסוים כולם התעייפו והפסיקו. רוז והוגו התחילו לבכות. ג'יני חיבקה אותם ואמרה: "דיי, דיי, הכל יהיה בסדר. לא לחשוש". ג'יימס צחק ואמר: "למה אתם בוכים?" ג'יני אמרה: "ההורים שלהם קבורים מתחת לרכבת! כאילו שאתה לא בוכה בכלל! מסכנים הילדים! תניח להם! ג'יימס! אני אחרים לך את המטאטא!" ג'יימס נבהל, הפסיק, ביקש סליחה ואמר: "למה אתם תמיד מאיימים עלי על המטאטא?" הארי אמר: "נוויל, יש לך אוטו? יש לי רעיון". נוויל הצביע על האוטו השחור שחנה שם. "בני מוגלגי" הסביר. "אני יכול להרוס אותו?" שאל הארי. נוויל הנהן. "וינגרדיום לביאוסה!" אמר הארי והצביע עם השרביט על המכונית. האוטו התחיל להתעופף. הארי כיוון את השרביט לרכבת וזה דחף אותה הצידה. אך פתאום, כולם הבחינו במשהו מוזר: רון והרמיוני לא היו שם, רק פתק.
|