רגעים של תהילה

תודה מקרב לב לכל מי שהגיב D:

דניאלה פוטר - שוב, תודה על התגובה הבונה. למקרה שלא שמת לב, עניתי עליה בתגובות הפרק הקודם (:

אני מקווה שהפרק הזה יעזור להבהיר את הכיוון של הפאנפיק יותר טוב. אני אשמח מאד לקבל תגובות בונות על הדמויות גם פה.

פרק שני

האריה והנחש

אלבוס עדיין לא הצליח להפסיק לפהק כשעבר את המחסום המכושף לרציף תשע ושלושה רבעים, שם המתינה רכבת ההוגוורטס אקספרס האדומה. עוד שריד ישן לעידן גאה וזוהר יותר של עולם הקוסמים – הרי מוגלגים מזמן כבר לא השתמשו ברכבות כאלה – אבל הנוסטלגיה שדבקה בה הייתה חזקה מספיק כדי להשאיר אותה בתפקיד.

לפעמים זה הדהים אותו, כמה ספר אחד בודד יכול לשנות את האופן שבו הוא תופס את העולם. 'התנגשות שני העולמות' מאת אוקטביה מורגוס, הספר ממנו אלבוס לא יכול היה להרפות בלילה הקודם, בהחלט היה ספר משנה תפיסה. ייתכן שרבים מבני גילו לא היו שורדים את שני העמודים הראשונים מבלי להירדם, אבל אלבוס מצא אותו מרתק. הוא הציג את הדמיון והשוני בין קהילת הקוסמים למוגלגים בראי הזמן והמהפכות הפנימיות בצורה פורצת דרך ומדויקת.

"תשמרו על עצמכם השנה," אימו אמרה לו ולאחיו, כאילו הם לא שומרים על עצמם בכל שנה. היא חיבקה ונשקה אותם ושלחה אותם לבית הספר, עוצרת את הדמעות, חושבת שאף אחד לא שם לב שהן שם.

"כן, אני לא רוצה לקבל מכתבים מנוויל השנה," אביו אמר לג'יימס ברצינות.

ג'יימס גלגל את עניו בתשובה. "זאת השנה האחרונה שלי, אבא," הוא אמר. "אתה באמת חושב שאתפס בשעת מעשה?"

הוא עדיין צחק כשאימו תקעה אצבע בחזהו והטיפה לו מוסר בפעם החמישית השבוע. אבל משום מה, אלבוס הרגיש שהיא הרבה יותר רצינית הפעם, כאילו משהו באמת רע יקרה אם ג'יימס לא יתנהג כמו שצריך.

"טדי לא יבוא להיפרד?" שאלה לילי בעודה מחבקת את אביהם לפרדה.

"לא, חמודה, הוא צריך לעבוד. למען האמת, גם אני צריך להיות במשרד עוד עשר דקות בערך..."

הוא אמר את זה כל שנה, אבל איך שהוא תמיד נשאר ממש עד שהרכבת הייתה עוזבת.

"מתרגש?" הוא שאל את אלבוס כשזה הסתיר פיהוק בתוך מרפקו.

"לא ממש," הוא אמר, אבל זו לא הייתה בדיוק האמת. הוא כן התרגש קצת מהחזרה להוגוורטס, אבל לא רק בגלל שיוכל לראות שוב את החברים מהבית ולא להיות מוכרח להיות בחברת ג'יימס כל הזמן. השנה הייתה השנה – השנה הוא עומד לעשות משהו יוצא דופן.

אביו חייך אליו, ולרגע אלבוס הרגיש שהוא יודע, בדרך מסתורית כל שהיא, מה הוא מתכנן לעשות. אבל התחושה חלפה כמעט מייד והם התחבקו. אביו הסיט את קבוצת השערות הכסופה ממצחו ונשק לו. אלבוס ידע שכולם מסתכלים – כולם תמיד הסתכלו כשאביו היה בסביבה – אבל לא היה אכפת לו שהתלמידים האחרים יראו את אבא שלו מחבק ומנשק אותו, למרות שכבר לא היה ילד קטן.

אף פעם לא היה אכפת לו מה אחרים חושבים עליו. זה היה כלי הכרחי להישרדות שלו בעולם. הוא לא היה חברותי ואתלטי כמו ג'יימס, והוא לא זכה להיות יפה ומתוק כמו לילי, ובנוסף לזה הוא גם היה תלמיד סלית'רין. הוא היה חייב למצוא כלים להגן על עצמו מפני בריונים ונצלנים.

משום מה הוא יצא שונה להחריד מאחיו; הוא לא אהב קווידיץ' ודברים כאלה, דבר שפסל אותו מייד מלהיות פופולארי. אולי לכן מוין לסלית'רין בעוד הם לגריפינדור. מיותר לציין שהיציאה מהתא המשפחתי המוגן הייתה כואבת מאד עבורו בשנתו הראשונה. אז, לראשונה בחייו, הוא היה חשוף בפני הצקות אמיתיות, של אנשים שבאמת רצו לפגוע בו. הוריו ודודיו לא יכלו להגן עליו מפני הבריונים של בית הספר, שתכננו להשפיל את הילד חד הלשון שישב בשורה האחורית בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל ופתר קובייה הונגרית להנאתו כי חומר הלימוד היה משהו שלמד עוד לפני שידע לקשור שרוכים. לכן היה עליו למצוא דרכים להגן על עצמו.

אביו התנתק ממנו והסתכל בפניו. היו להם את אותן העניים – עניים ירוקות כהות בצורת שקד. זה היה פרט ההופעה היחיד שירש מאביו, וגם התו היחיד בפניו שיכול היה להודות בלב שלם שהוא יפה. לא היה לו את השיער השחור הפרוע שג'יימס ירש, אלא שיער בצבע חום ערמוני כהה, שצמח בצורה נורמאלית למדי. תווי פניו היו דומים יותר לאלה של אימו מאשר לאביו – רכים יותר, לא גאים ועזים. והיו לו נמשים. לפעמים הוא הרגיש שזכה בכל השאריות הדוחות שנשארו אחרי שג'יימס נוצר.

"אני רוצה שתשמור על עצמך השנה," אביו אמר לו בקול שקט, כדי שרק הוא ישמע.

"אני תמיד שומר על עצמי," הוא השיב בקוצר רוח. לעיתים רחוקות מאד היה נתפס כשהיה עובר על החוקים. הוא היה מעט חכם יותר מג'יימס.

"השנה במיוחד," אביו התעקש. "אני מתכוון לא לצאת לשוטט ביער, לא לדבר עם זרים בשלושת המטאטאים, לא ללכת ולנסות לפתור תעלומות – "

"זה היה פעם אחת," טען אלבוס בתוקף.

"אני רוצה שתבטיח."

אלבוס גלגל את עניו אבל הבטיח שלא יעשה דברים מסוכנים.

"זו דרך אחת למנוע מהבן שלך להיכנס לצרות," אמר קול מאחוריו. הוא סב לראות את אדון מאלפוי עומד שם, ידיו בכיסי הגלימה היקרה שלו, וכמו בכל פעם בה התראו, נראה עצבני משום מה. אלבוס ידע שבצעירותם אביו ואדון מאלפוי היו אויבים מושבעים, לכן הוא תיאר לעצמו שהתרופפות העצבים המלווה בנסיגת שיער פקדה אותו בגיל מבוגר יותר.

"איזו דרך אתה מציע?" השיב לו אביו של אלבוס. הוא לא נשמע תוקפני, אבל גם לא ידידותי במיוחד. כך הם תמיד נהגו כששוחחו – באדישות מוחלטת, מוזרה.

"להביא בפניו דוגמא של האדם אליו יהפוך אם לא ילך בדרך הישר," אמר אדון מאלפוי במרירות כבדה. הוא היה אדם מריר מאד, עם שיערו החיוור המשוך לאחור ועניו השקועות בפניו האפרפרות.

את אלבוס, באופן אישי, חילופי הדברים האלה לא עניינו. מאחורי אדון מאלפוי הופיע בנו, סקורפיוס מאלפוי. אלבוס הבחין מייד שגבה במהלך הקיץ, כי הוא היה כמעט בגובה של אביו, ושהאריך את שיערו הבהיר כך שהגיע עד מתחת לאוזניו. זה הלם אותו, גרם לו להיראות פחות כמו ילד.

אלבוס חייך אליו. הוא חייך בחזרה, בביישנות שהייתה עשויה להתפרש בעיני זר כקרירות. אלבוס סימן לו שמוטב להם ללכת, כדי שאבותיהם לא יהיו מוכרחים לנהל שיחת חולין, והוא ציית.

"אז איך היה הקיץ שלך?" סקורפיוס שאל אותו בעודו עוזר לו להעמיס את המזוודה שלו אל התא שהוא תפס במאוד מועד.

"התכתבנו כל הקיץ. אתה יודע בדיוק איך היה לי," אלבוס השיב לו, והוא הסמיק.

"אה. נכון." סקורפיוס, למרות הופעתו הקרירה והחלקלקה, לפעמים לא חשב פעמיים לפני שאמר משהו.

הם ירדו בחזרה לרציף ואלבוס הסתיר פיהוק.

"מה קראת?" סקורפיוס שאל אותו. הם היו החברים הכי טובים מאז שנתם הראשונה; סקורפיוס הכיר את אלבוס מספיק כדי לדעת שכאשר נראה שהוא עבר לילה ללא שינה, הוא כנראה בילה אותו בקריאה.

"התנגשות שני העולמות."

"הו, ספר נהדר. אהבתי במיוחד את הסקירה שלה בנושא המשמעות של מנהיגות. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מפותחים יותר מהמוגלגים, אבל בסך הכל העקרונות שלנו פרימיטיביים למדי – החזק שולט."

"אל תיתן למישהו אחר מסלית'רין לשמוע אותך," אלבוס אמר בחצי צחוק. אבל רק חצי.

זה היה נכון שבסלית'רין כולם דאגו אחד לשני; בניגוד לבתים אחרים, מושגים של פופולאריות היו משמעותיים הרבה פחות בסלית'רין. אולי לא כולם היו נחמדים שם, ורובם היו יכולים להיות מרושעים מאד כשרצו, אבל כולם היו כמו משפחה גדולה ותומכת. הם היו מוכרחים להיות, אם רצו לשרוד כבית, עם בערך חצי מהתלמידים שיש בכל בית אחר ועם השם הנוראי שיצא להם. אבל זה עדיין לא אמר שהתלמידים טהורי הדם יהיו מוכנים לשמוע מילה שאומרת שהם לא יותר טובים מהמוגלגים, או אף פחותים מהם.

"אתה יודע," אמר סקורפיוס בזמן שעננת קיטור עטפה אותם והם עצרו לרגע מהשיטוט כדי להישען על דופן הרכבת, נסתרים מעיני התלמידים האחרים. "שמעתי שאומרים שיש דברים טובים יותר מספרים שיכולים להחזיק אותך ער כל הלילה."

אלבוס צחק בקול. "אל תגיד לי שאתה מתכנן לעזוב את המחנה ולהפוך להיות אליל הבנות של סלית'רין."

סקורפיוס הסמיק והסיט את מבטו. "זה לא מה שאמרתי..."

אלבוס הרגיע את צחוקו. "אני לא יודע מה איתך, אבל אני אדבק בספרים בינתיים. אני מקווה שלא אכפת לך שהחבר הכי טוב שלך מפסידן."

סקורפיוס הרצין. "אתה לא מפסידן, אל."

אלבוס משך בכתפיו. הוא אהב לשמוע את זה, אבל ידע שזה לא נכון. הוא כבר השלים עם זה.

"לא השגתי את הספר, דרך אגב," הוא אמר כדי לשנות נושא.

סקורפיוס הרים גבה. "היה לך קיץ שלם."

"אני יודע," אמר אלבוס ובעט קלות ברכבת. "אבל זה לא קל כמו שזה נשמע, טוב? לאבא שלי יש הגנות בחדר העבודה שלו. גם כשהצלחתי למצוא את הספר הנכון הייתי צריך לגלות איך להוציא אותו, אבל אז לא יכולתי לקחת אותו איתי להוגוורטס, כי הוא היה שם לב שהוא נעלם – "

"לפחות הוצאת מתוכו פרטים חיוניים?" סקורפיוס הציץ מסביב לוודא שלא מקשיבים להם. הוא קלט כמה תלמידים מסלית'רין ונופף להם.

"אל תדאג," אלבוס אמר, מנופף גם הוא. "הכל פה." הוא טפח על רקתו.

סקורפיוס הסתכל עליו כאילו הציע שיצאו לשחייה עם הדיונון באגם. אז הוא גלגל את עניו. "אני לא מאמין..."

"בחייך, מתי הזיכרון שלי אכזב אותנו בפעם האחרונה?"

"אלה לא שיעורי בית בכישופומטיקה, אלבוס," טען סקורפיוס בחומרה. "אנחנו מדברים פה על קסם מסובך מאד. הרבה קוסמים מבוגרים לא מצליחים לשלוט בו! ואתה מצפה שאנחנו נלמד אותו על סמך הזיכרון שלך?!"

באותו הרגע נשמעה השריקה שסימנה לנוסעים לעלות לרכבת. אלבוס טפח על כתפו של סקורפיוס בקלילות ורץ להיפרד מהוריו בפעם האחרונה. בדרך הוא גרר את רוז מוויכוח עיקש עם אימה.

הרכבת התחילה לנוע והם נופפו להוריהם דרך החלון. אלבוס צפה בהוריו מתרחקים וחש צביטה של געגוע מעורבת בהתרגשות לקראת שנה חדשה.

"על מה זה היה?" הוא שאל את בת דודתו כשהוריהם נעלמו בתוך הקיטור.

"השיער שלי," השיבה רוז בתנועה של ייאוש ומייד התחילה למלוק את קצוות שיערה הג'ינג'י המתולתל. "היא עדיין לא מוכנה שאני אצבע אותו."

אלבוס בהחלט הבין למה היא רוצה לצבוע את שיערה. רוז זכתה בשילוב בין התלתלים של אימה לשיער הג'ינג'י של אביה, בנוסף לזה שהייתה מנומשת וממושקפת.

"אז תצבעי אותו הערב. זה יישאר לך לפחות עד חג המולד, ואחרי זה תוכלי לצבוע אותו שוב עד הקיץ," הציע אלבוס בעודם פונים אל התא שלהם.

"כן. בהנחה שאימא שלי לא תגלח לי אותו כשתשמע על זה," מלמלה רוז במרירות.

"אולי תנסי להחליק אותו במקום? אני חושב שאדום זה יפה. גם סקורפ חושב ככה."

"באמת?" משום מה רוז הסמיקה, ואז עשתה את זה שוב כשנכנסו לתא שלהם, שם סקורפיוס ישב והסתכל מחוץ לחלון.

תלמידים נרגשים חלפו על פני התא שלהם בריצה, הלוך ושוב.

"אתם יודעים, אני חושבת שמשהו גדול קורה השנה," רוז אמרה להם, מוציאה ספר מתיקה.

"כן, גם אני." אלבוס הציץ בסקורפיוס מבלי שתראה. הוא השיב לו חיוך מרוסן.

"שמעתי את ההורים שלי מתלחששים על זה אתמול. משהו שממש הכעיס את דוד הארי. מעניין מה זה..."

רוז שקעה בספר שלה. אלבוס וסקורפיוס פתחו במשחק של שח קוסמים, אבל במקום לשחק מצאו את עצמם משוחחים במשך זמן ארוך מאד, על כל דבר שלא יהיה.

עגלת הכיבוד באה והלכה. אלבוס וסקורפיוס קיבלו ביקורים מכמה תלמידי סלית'רין מהשנה שלהם, שהתנהגו כאילו רוז לא נמצאת שם. היא, מצידה, הציצה בהם בחשדנות מעבר לשולי הספר שלה בהבעה משולבת של רוגז וחוסר ביטחון. ההבעה החריפה מאד כשלתא נכנס, מבלי להקיש, תלמיד שנה שביעית נאה. משום מה, אלבוס חשב שרוז נראית ככה לא דווקא בגלל שקולו מפריע לה להתרכז בספר שלה.

שמו היה האנס מורגן, והוא היה קפטן נבחרת הקווידיץ' של סלית'רין, בתור מחפש. הוא היה נער בגובה ממוצע, לא חסון באופן יוצא דופן אך בכל זאת שרירי במידה בולטת. כשזרק את עצמו בצורה חיננית במושב הפנוי שליד אלבוס אי אפשר היה להתעלם מהאופן החתולי בו נע. הוא הסיט את שיערו החום הבהיר מפניו בצורה אקראית אך נאה.

"אז איזו שנה אתם עכשיו?" הוא שאל את אלבוס וסקורפיוס, למרות שהסתכל בעיקר על אלבוס. הוא תמיד הרגיש שמורגן מחבב אותו יותר מאשר את התלמידים הצעירים האחרים, למרות שלא יכול היה לומר מדוע; הוא וג'יימס היו יריבים מרים על מגרש הקווידיץ'.

"רביעית," אלבוס ענה, כי סקורפיוס לא נראה נלהב להשיב.

"רק רביעית?" התפלא מורגן, אך לא התעכב בנושא. "אז אתה תיבחן לנבחרת השנה, פוטר? אנחנו צריכים שני רודפים ושוער."

"אתה יודע שאני לא משחק."

"לא שאני מבין למה. אם יש לך חצי מהכישרון שיש לאח שלך, אנחנו נחסל את גריפינדור השנה. ואני בטוח שיש לך. אימא שלך הייתה רודפת של ההארפיות."

"נראה שאתה יודע עלי לא מעט," אמר אלבוס בהתגרות. הוא הופתע כשמורגן הניח את זרועו על כתפיו בצורה אינטימית למדי, גורם לו להבין כמה קרוב הם יושבים. כשזרועו החסונה על כתפיו הוא כמעט נאלץ להישען על חזהו של הנער השני.

"משום מה, יש לי מקום מיוחד בראש כשזה מגיע לדברים שקשורים אליך, פוטר," אמר מורגן, מחייך אל אלבוס מאד מקרוב. לראשונה הוא הבחין בצבע עניו – ירוק בהיר.

הוא חש שפניו מתחממות. הוא מלמל משהו לא ברור והשפיל את עניו.

מורגן נגע בפניו בקצה אצבעו ומשום מה אלבוס חש צמרמורת קלה, מוזרה, מתפשטת בגופו ממקום המגע.

"תחשוב על זה, טוב?" מורגן אמר בחביבות ויצא מהתא.

אלבוס הבין שליבו פועם מהר מאד, ושהוא ממשיך להסתכל בדלת למרות שמורגן כבר עזב. הוא התנער מהטראנס המוזר ולפתע חזר להיות מודע לעובדה שרוז וסקורפיוס נמצאים שם. פתאום הוא הבין כמה מפליל היה המחזה בו חזו הרגע, והוא התאמץ להעמיד פנים ששום דבר מיוחד לא התרחש.

"תעשה את המהלך שלך," הוא זרק אל סקורפיוס.

"מה?" סקורפיוס האדים כמו עגבנייה, מסיבה לא ברורה. עניו האפורות נראו נוצצות מאד.

"בשח. תעשה את המהלך שלך," אלבוס הבהיר.

 "אה. כן. נכון." סקורפיוס זרק לכלי השח שלו פקודה, ואחרי שני מהלכים הפסיד בצורה מכפירה.

רק אחרי שהחשיך, ואורותיה המרוחקים של הוגוורטס נצנצו מעל האופק, רוז סגרה את העמוד האחרון בספר והסתכלה על אלבוס.

"אתה צודק," היא אמרה. "אני אחליק את השיער. וגם אפטר מהמשקפיים. לאימא שלי לא יהיה מה להגיד על זה."

"את באמת נחושה להיות פופולארית השנה," אלבוס אמר לה בעוד הוא וסקורפיוס אוספים את כלי השח.

רוז הסמיקה. "אני לא רוצה להיות ככה תמיד," היא אמרה בטינה. "לכם זה לא כל כך נורא – יש לכם אחד את השני. לי אין אף אחד."

"יש לך אותי," התקומם אלבוס. מלבד סקורפיוס, רוז הייתה האדם היחידי בבית הספר שהוא באמת הגדיר כחברו.

"אבל אתה בסלית'רין. זה לא אותו הדבר. לי אין אף אחד בגריפינדור." היא נאנחה. "ידעתי שהייתי צריכה להתמיין לרייבנקלו..."

"אני בטוח שהתמיינת לגריפינדור מסיבה מסוימת," סקורפיוס אמר לה. "את עוד תגלי אותה."

רוז חייכה חיוך מוזר. "תודה, סקורפיוס."

סקורפיוס הנהן והסיט את מבטו, כאילו העובדה שדיבר הייתה מן התקף שפשוט עבר. הוא לא הרבה לדבר עם אנשים מלבד אלבוס.

"אני חושב שכל עניין הבתים הוא טיפשי," אמר אלבוס, משפט עליו חזר לפחות פעם בשנה, כל שנה. מאז שאביו סיפר לו כיצד ניתן לשכנע את מצנפת המיון להכניס אותך לבית בו אתה רוצה להיות, וכיצד הוא, דוגמא ומופת לתלמיד גריפינדור, כמעט התמיין לסלית'רין, ההערכה שלו כלפי הטקס המיון ירדה בקיצוניות. בעניו, הבתים היו לא יותר מסיבה עלובה ליצור יריבות בין התלמידים.

הם דנו בנושא הבתים במשך שארית הנסיעה, וכשירדו מהרכבת אל הרציף המלא תלמידים בגלימות בית הספר, נפרדו מרוז והצטרפו אל שיירה גדולה של תלמידי סלית'רין שעשו את דרכם בהמון לכיוון הכרכרות. רוז נבלעה בקהל. אלבוס הרגיש מעט רע בשבילה. הוא עצמו הרגיש כל כך בטוח בין תלמידי ביתו, שהיו מאוחדים בתוך המון התלמידים; לעומת זאת, רוז צדקה כשאמרה שאין לה אף אחד.

הכרכרות המתינו לתלמידים מחוץ לתחנה בצייתנות. בעיניהם של התלמידים שטיפסו לתוכן, הן היו בסך הכל כרכרות מיושנות שהונעו על ידי קסם. אבל אלבוס ראה מבעד לפרגוד שהסתיר את האמת מעיניהם – הוא ראה את היצורים שמשכו את הכרכרות.

ת'סטרל שחור, בעל גפיים רזות ומוצקות, הסתכל באלבוס בעין אחת לבנה, חלבית, נבונה. אלבוס השיב לו מבט ונמנע מללטף את גופו החלקלק, למרות שרצה מאד. הוא לא היה מעוניין שמישהו סביבו יחשוב שהוא משוגע, למרות שהאמת הייתה שהוא מסוגל לראות את היצירות המרתקים האלה רק מכיוון שלפני שנתיים צפה בראש הבית שלו מפרפר למוות. בהתחלה הם הפחידו אותו מאד והוא היה משוכנע שיצא לחלוטין מדעתו. הוא נצר את הסוד בליבו בסבל במשך חודשים, עד שבחג המולד העז לספר לאביו שהוא חושש שהוא מטורף – שהאירוע שעבר בשנה שלפני ערער אותו לצמיתות.

אבל כמו תמיד, אבא שלו ידע בדיוק מה לעשות כדי להרגיע אותו. הוא ביקש מהאגריד, שומר הקרקעות וידידו הוותיק, לקחת את אלבוס לסיור ביער ולהראות לו שהת'סטרלים הם יצורים נבונים ועדינים שמנהלים חיי להקה שלווים.

בכל אופן, הוא למד להעריך אותם ואת הנחמה שסיפקו לו. וגם על המורה שלו, שרוע על רצפת משרדו בשלולית של דם, הוא לא חשב הרבה כמו פעם.

הוא נכנס אחרי סקורפיוס לכרכרה עם כמה בנות סלית'רין מהשנה שלהם. בעוד הן מפטפטות בהתרגשות סביב סקורפיוס (שאיך שהוא במהלך הקיץ הפך להיות מושך יותר בעיניהן) אלבוס הסתכל מבעד לחלון. הטירה הייתה מוארת כמו להבה בתוך הלילה, לבנה ויפיפייה על רקע הכוכבים והעננים דמויי הקטיפה. אלבוס הרגיש התרגשות מעורבת בשלווה ממלאת אותו, בידיעה שהוא חוזר לעוד שנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא