.

אני עומדת מול קן הציור, מנסה להבין מה חסר לציור.

השעה שעת ערב מאוחרת, לדעת אמא הייתי צריכה לישון בשעה הזו. טיפשי. מי הולך לישון בתשע?

"לילה?" נשמע קולה של אימי מבעד לדלת הסגורה

הדלת נפתחת. "את עוד לא ישנה?"

"לא" אני עונה, לא מסתובבת אליה, לאמבחינה בזה שקולה נשמע שונה.

אני מסתכלת על הציור, על השמים הכהים. נראה לי שבהם חסר משהו. אימי ממשיכה לעמוד מאחורי.

אחרי כמה דקות אני שואלת: "יש עוד משהו שאת רוצה להגיד לי?"

"כ... כן" עונה אימי בקול מהוסס

"מה?" אני שואלת ומסתובבת אליה, נוטשת את הציור.

"קיבלת מיכתב"

"מכתב? מי ישלח לי מיכתב?"

"אני לא יודעת. ויש עוד משהו, ה... המכתב הביא אותו י... ינ... ינשוף"

"ינשוף?! ממתי ינשופים מביאים מכתבים?"

"ינשוף הביא את המכתב" אומרת אימי שוב, הפעם בקול בוטח יותר.

"באמת?" אני שואלת בחוסר אמון "תכף תגידי לי שעל המכתב יש סמל של אריה, נשר, גירית ונחש ושהשם שלי רשום עליו בדיו ירוקה, כמו בהארי פוטר"

"על המכתב יש סמל כזה" אומרת אימי "ושמך רשום עליו בדיו ירוקה, זוהרת" היא מוסיפה ומושיטה לי מכתב. מכתב כמו שהארי פוטר קיבל בספר הראשון. אני לוקחת את המכתב, המומה. התיזמון מדויק, אתמול הייתי בת אחת עשרה, ואמורים לקבל את המכתב ביום ההולדת האחד עשר. אני מנערת את ראשי. זה לא הגיוני. אין כזה דבר הוגוורטס. אין כזה דבר פונדק הקלחת הרותחת, סמטת דיאגון לא קיימת. אין רציף תשע ושלושה רבעים. אין מקום בשם הוגסמיד. אין כזה דבר קוסמים ומכשפות. זו רק מתיחה טובה.

"אמא, זו רק מתיחה. מישהו חושב שזה מצחיק" אני אומרת

"לילה, אני לא בטוחה שזו מתיחה, מאיפה אפשר להשיג ינשוף? זה לא הגיוני"

"בסדר. אני מכשפה. זה יותר הגיוני?" היא לא עונה

"אני אעמיד פנים שלא קיבלתי את המכתב הזה" אני אומרת ומניחה אותו על השולחן שלי, בשביל לבדוק אותו בהזדמנות הראשונה.

"לילה טוב, לילה"

"לילה טוב, אמא" אני משיבה ומסתובבת אל הציור שלי.

"אל תלכי לישון מאוחר!" אני שומעת את אימי קוראת מחדרה.

"אני אלך לישון אחרי שאגמור את הציור!" אני משיבה בקריאה.

"את לא יכולה לגמור אותו מחר בבוקר? את בחופש!"

"לא!"

אני מתעוררת בבוקר וקופצת בבהלה. מי לא היה מגיב כמוני אם היה מתעורר ומגלה ינשוף עומד במרחק חמישה סנטימטר מהפנים שלו? אף אחד.

"לילה? קמת? השעה כבר תשע! אני צריכה ללכת לעבודה" נשמע קולה של אימי מהמסדרון. כעבור שנייה הדלת נפתחת. אימי קוראת בבהלה למראה הינשוף.

"אמרתי לך שאף אחד לא מנסה לעבוד עלייך!" היא אומרת "את צריכה להחזיר תשובה, תראי יש כאן עוד מכתב!"

"בסדר. צדקת" אני ממלמלת.

"לילה! את לא מבינה שזה רציני?"

"מה רציני? מישהו ממש רוצה שאני אאמין למתיחה שלו"

"לילה! זו לא מתיחה! את לא רואה? את מכשפה!"

"אמא די. אין לי כוח"

"למה אין לך כוח? אומרים לך שאת מכשפה ואת אומרת אין לי כוח? אף פעם לא שמעתי תגובה כזו. אפילו אני לא הגבתי ככה"

אני מזדקפת לישיבה בבת אחת "אפילו את לא הגבת ככה? את מכשפה? או שגם את מותחת אותי?!"

אימי משפילה את עיינה "אני מכשפה. בת מוגלגים. למדתי בהוגוורטס שבע שנים, בבית גריפינדור. בסידרה הארי פוטר מסופר סיפור אמיתי, עבר הווה ועתיד. אני למדתי יחד עם לילי אוונס, היינו החברות הכי טובות. הספר הראשון יצא בלילה בו היא נרצחה על ידי הלורד וולדמורט, קניתי את הספר באותו לילה, כשקראתי את מה שהיה כתוב כבר היה מאוחר מידי. התעתקתי מהר לביתם של הפוטרים, אבל הגעתי למקום הרוס. הספקתי לראות את סיריוס עוזב, בדרקו לחפש את זנב-תולע ואת האגריד מסתלק עם הארי, על גב האופנוע. דרך אגב, הארי עדיין לא קיבל את המכתב. שלחתי את הינשוף שהביא את המכתב עם בקשה לקחת את הארי לסמטת דיאגון, לילי ביקשה ממני להשגיח עליו אם היא וג'יימס ימותו וסיריוס לא יוכל להשגיח עליו. אני מצפה שתיהיי חברה טובה של הארי, וגם שכחתי לציין את והארי בני דודים מדרגה שניה. אני ולילי היינו בנות דודות. אה, ואני אניגמאוס, לא רשומה, נשר"

"את עובדת עלי!" קראתי באימה לא מבינה איך זה קורה. אני בת דודה מדרגה שניה של הארי פוטר! בדיחה גרועה.

"אני לא עובדת עלייך" אמרה אימי  ברצינות וברוגע. סירבתי להאמין.

"תוכיחי!" קראתי

לחרדתי הרבה אימי הוציאה שרביט, כן שרביט, מכיס מכנסיה. להבות יצאו מתוך השרביט, לכיוון הציור עליו עמלתי אתמול בערב.

"לאאאאאאאאאאאא!!!" קראתי בחרדה, מזנקת מהמיטה. אבל לא יכולתי לעצור את הלהבות. כשהיו במרחק קטן מאוד מהציור הכי טוב שלי עצמתי עיינים, נופלת בחזרה למיטה. קברתי את ראשי בכרית. שמעתי את זרם הלהבות נפסק. דימיינתי אותן מכלות את היצירה הכי טובה שלי.

"בסדר! את מכשפה! אני מכשפה! כל מה שסיפרת לי נכון! אבל למה צריך להעניש אותי?!" צעקתי אל אימי, לא פותחת עיינים.

"לילה" נשמע קולה של אימי "לילה, תפקחי עיינים. הציור שלם, הוא לא שרוף. שכחת שאלה להבות קסומות? לא חשבת לרגע שיכול להיות שהן לא מזיקות?" פקחתי עיינים. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הציור, הוא היה כמו קודם, כאילו לא נגעו בו הלהבות.

"סליחה שצעקתי עלייך. מתי הולכים לסמטת דיאגון?"

הפרק הקודם		הפרק הבא