.

שימו לב: בכל פרק אני רושמת למעלה בשם הפרק מאיזה נקודת מבט הוא (המכתב-לילה). גם הפרק הזה מנקודת המבט של לילה (כן אני יודעת, אני צריכה גם לכתוב מנקודת המבט של אור).

------------------------------------------

"לילה!" אני שומעת את הקריאה של אימי.

"בואי! צריך ללכת לסמטת דיאגון!"

"אני באה! הארי כאן?" אני קוראת בתשובה

"בואי ותראי"

אני יורדת למטה. הארי נמצא שם, ונראה שהוא מופתע שאני מזהה אותו.

"היי" אני אומרת לו

"איך זיהית אותי?" הוא שואל

"אתה לא יודע? אמא, לא סיפרת לו?"

"מה היא הייתה צריכה לספר לי?"

"הארי, אתה מפורסם. תהית פעם למה יש לך צלקת של ברק על המצח? טוב זו תוצאה של קללה. אה ואנחנו-"

"לילה! לא צריך להעמיס עליו יותר מידי מידע"

"אנחנו מה?"

"בני דודים מדרגהשנייה"

"איך יכול להיות?"

"הארי, אני ולילי היינו בנות דודות"

"ל-"

"אין זמן לשאלות. בואו צריך ללכת לסמטת דיאגון. אני אקח אתכם בהתעתקות"

"במה?!" אני והארי שאלנו ביחד

"לא משנה. רק תחזיקו ביידים שלי ועל תעזבו"

"בסדר" ענינו, שוב ביחד.

אוי. זה היה נורא! אם זו ההרגשה כשמתעתקים, אני לא רוצה להתעתק שוב, אף פעם! הכל הסתחרר סביבי. הרגשתי כאילו אני נדחסת לתוך צינור. זה נורא! אוף. עכשיו יש לי בחילה. נראה שגם הארי מרגיש כמוני.אני מסתכלת סביבי, ישר אל סמטת דיאגון.

"וואו" אני פולטת. לא חשבתי שסמטת דיאגון תראה ככה. כל כך... קסומה.

"קדימה" אימי מעירה אותי מהרהורי. "הולכים לגרינגוסט" אמרה אימי.

"גרינגוסט?" שאלתי בבילבול

"המבנה הלבן" אמרה אימי. סרקתי במבטי את האזור, בניסיון לאתר את המבנה הלבן. מצאתי אותו בקלות.

"הארי!" קראתי. לא קיבלתי תשובה. הפנתי את מבטי. הארי עמד לידי מוקסם ממראה סמטת דיאגון.

"הארי!" טילטלתי אותו.

"מה?" שאל

"הולכים לגרינגוסט"

את שאר היום אני לא ממש זוכרת. נראה לי ששקעתי בעירפול חושים, מהתרגשות. רק שלקח לי המון זמן למצוא שרביט מתאים, אבל בסוף מצאתי, שרביט עשוי עץ אלון, ליבה נוצת עוף חול, טיפה גמיש, 28 סנטימטר. וגם שקניתי תנשמת, עם נוצות בצבע כתמתם, שנראו כמו אש. אז קראתי לה אש.

הפרק הקודם		הפרק הבא