הגמול הרבעוני הרביעי

פרק 2

המשך היום עוברת במהירות.

 אני נוסעת במכונית יחד עם מרגרט לתחנת הרכבת, שם אני עולה על רכבת שתיקח אותי לקפיטול בתוך פחות מיומיים.

 הרציף כולו שורץ בכתבים שמתעדים כל שנייה מרגע יציאתי מהמכונית עד עלייתי לרכבת. ארוחת הערב מגיעה מהר. אני מתיישבת לצד מרגרט ומביטה בחשש בהיימיטץ', ששותה כמובן, ובפיטה שמשחק עם האוכל שלו בצלחת.

אני מנסה להנות מהארוחה, הרמה של האוכל והאיכות והכמות שלו באמת מדהימים, אבל פשוט לא מצליחה.

 היימיטץ' ופיטה רק מזכירים לי כל הזמן את העובדה שבעוד שבוע איכנס לזירה, ומרגרט גורמת לי לחשוב על כל מה שאצטרך לעבוד בקפיטול; טקס הפתיחה, ימי האימונים, הריאיונות... אני עדיין מתקשה לעכל שבאמת נבחרתי למשחקים.

 אני שמה לב שפיטה בוהה בי, ומשפילה את מבטי לעבר הצלחת שלי, שעמוסה באוכל.

"מה יש לך על השמלה שם?" שואל פיטה לפתע.

אני כמעט נחנקת מחתיכת העוף שתקועה לי בגרון ומשתעלת בקול רם. אני שותה מהמים שלי וכשאני מתעשתת, אני עונה בחשש מסוים - "סיכה שחברה שלי הביאה לי".

 פיטה לא מסתפק בתשובה שלי, הוא קם ממש אליי כדי לבדוק את הסיכה. ואני יודעת למה.

"אוי נו, פיטה, מה עכשיו?" שואלת מרגרט בעצבנות ובולעת כף פירה. נראה שהיימיטץ' ופיטה ממש נמאסו עליה.

פיטה בוחן מקרוב את השמלה שלי.

"עורבני חקיין..." הוא ממלמל לעצמו ולפני שאני מספיקה לומר משהו הוא תולש את הסיכה משמלתי ובוחן אותה מקרוב.

"פיטה!" מזועזעת מרגרט מחוסר הנימוס שהפגין פיטה.

 "מה זה?" שואל היימיטץ' הכמעט שיכור.

"עורבני חקיין... זאת... זאת הסיכה שלה, זאת הסיכה של קטניס" הוא אומר ומרוב הפתעה היימיטץ' מפיל את בקבוק היין הריק שלו על הרצפה והוא מתנפץ לאלפי רסיסים.

"מה?" הוא שואל והולך לעבר פיטה.

 "זאת הסיכה שלה?! זאת הסיכה של קטניס?" הוא שואל אותי ישירות. יש משהו מטורף בעיניים שלו.

"כן, אני יכולה להסביר..." אני מנסה לומר אבל פיטה קוטע אותי.

 "מאיפה יש לך אותה? חיפשתי אותה שנים! ילדה, את יודעת כמה כוח יש לסיכה הזאת? את יודעת כמה היא השפיעה על אנשים בכל רחבי פאנם, על כל המורדים בתקופה הזאת? והיא של... היא של.." הוא משתנק לרגע.

 "היא של קטניס".

 אני טועה או שלפתע עיניו מוצפות דמעות?

 "מספיק!" מרגרט צווחת. ראיתי שהיא החווירה כבר שפיטה הזכיר את המילה מורדים.

 "זאת לא הסיכה של קטניס אז תפסיק לדבר שטויות!" היא מנסה לחטוף מידיו של פיטה את הסיכה אבל היימיטץ' הזקן לוקח אותה לפניה. הוא בוחן אותה מקרוב ואז מאשר גם הוא.

 "זאת הסיכה של קטניס. זה לא חיקוי. זאת הסיכה. עברו עשרים וחמש שנה, אבל תאמיני לי שאני זוכר את הסיכה של קטניס" אומר היימיטץ'.

 לפני שאחד מהם יספיק לומר עוד משהו, אני חוטפת מידיו של היימיטץ' את הסיכה, בצעד די אמיץ לדעתי. היימיטץ' נראה מופתע.

 "כן, זאת הסיכה שלה. חברה שלי נתנה לי אותה, כי הסיכה הייתה שייכת במקור לאמא שלה והיא נתנה אותה לקטניס, ואחרי שהחזירו את הגופה שלה הביתה עם הסיכה החזירו לאמא שלה את הסיכה, ואז העבירו אותה לחברה שלי והיא נתנה אותה לי" אני אומרת.

"על מה את מדברת ילדה?" אומר היימיטץ'.

 "רגע, אני יודע על מה היא מדברת. אמא של הילדה הזאת היא במקרה מאדג'? הבת של ראש העיר הקודם?" שואל פיטה. אני מהנהנת. "היא סיפרה לי איך היא קיבלה את הסיכה, מאדג' החברה שלה, זוכר אותה? היא נתנה לה את הסיכה. החזירו לה את הסיכה אחר כך. והיא אף פעם לא טרחה לספר לי" אומר פיטה שנראה לפתע כועס, למעשה רותח מכעס. ואז הוא מביט בי לרגע, מבט מוזר. "את דומה לה" הוא אומר בשקט, כמעט בלחישה, ואני יודעת למי הוא מתכוון. וזאת לא מאדג'. "השיער השחור, העיניים האפורות, העור... שתיכן רזות, רזות מדי. ויש לכם אפילו אותה צמה" הוא נוגע לרגע בצמה השחורה שלי. "אז את הולכת לנצח במשחקי הרעב" .

הפרק הקודם