הפרשה

וויתור זכויות לאואן קולפר. מסופר לאחר הספר השישי. תגובות? D:

~*~

הולי פתחה את דלת התא ונכנסה לתוכו, מכינה את עצמה לקראת המראה שיתגלה מולה בתוכו. כפי שציפתה, הוא היה גרוע יותר מכפי שדמיינה. הגובלין, שהיה עסוק בליקוק גלגלי עיניו, שכב בעצלתיים על דרגש שינה קשיח ולא נוח. כרסו שהייתה פעם מעט גדולה קטנה, ופניו היו חיוורים. אך כל אלה לא הצליחו לעורר ולו במעט את רחמיה.

כשהבחין בה, הוא הזדקף במהירות. ידיו נשלחו לסלק גרגרי אבק מחולצתו, ואלה התערבלו בעננה סמיכה ממנו. הוא נשך את שפתו, מחליק את לשונו בחזרה אל פיו. "במה זכיתי לכבוד, סרן שורט?" למרות המתח שניכר בגופו הוא ניסה להיראות כאילו הוא בשליטה, דבר שהיה משעשע את הולי אלמלא הייתה כה נואשת כדאי להגיע לתא הכלא המבוצר הזה. במובן הזה רפש היצור צדק.

"באתי לשאול אותך בדיוק את מה שאתה יודע שאשאל אותך," אמרה הולי, עוטה הבעה שלווה ומתיישבת מולו על הדרגש, אף על פי שהמחשבה על קרבתו העבירה בה גל של בחילה. "אז כדאי שתתחיל לדבר, כי אתה יודע שאני יכולה בנקישת אצבע לגרום לכמה ימים שבהם תאכל רק..."

"בסדר, בסדר – אני לא רוצה לשמוע!" קרא הגובלין, נאנח ברחמים עצמיים, "מה רצית לשאול?"

הולי חייכה אליו את החיוך הקפוא ביותר שהצליחה לגייס כשאמרה: "תפסיק לשחק את התמים. אתה יודע בדיוק למה אני כאן. ואני לא אשאר כאן יותר מדיי זמן, ככה שאין לך הרבה זמן לחשוב אם כדאי לך לספר לי."

"באמת? סרן שורט, זו ממש בושה וחרפה לתפקידך." אמר הגובלין, מנמיך את טון דיבורו ומחייך אליה חיוך רחב. הכעס טלטל את הולי לגמרי; אומנם היא יכלה להיות החוקרת הקשוחה, אך לא כשזה הגיע לרמות שכאלו.

"שלא תעז לחקות את המפקד רוט. הוא, בשונה ממך, היה ישות טובה." היא אמרה את הדברים לאט, מדגישה כל הברה והברה. זו הייתה האפשרות העדיפה על התפרצות זעם, שתבהיר בפני היצור הנאלח עד כמה קל להוציא אותה מהכלים.

"בסדר, בסדר." נראה שהוא קצת נבהל כשהביט בה מהזווית הזו. ככל הנראה היא טעתה – הוא אפילו יותר פחדן מכפי שחשבה. בטח חשב שאם ימשיך הוא לא יקבל אוכל לשבוע. אבל זה מקל על התהליכים. "אבל אני באמת שלא יודע! פשוט תשאלי. אם אדע, אענה."

"אל תחשוב שאני מאמינה לך, אפילו לא לרגע," אמרה לו הולי, לא מתיקה ממנו את מבטה החשדני. לאחר מכן שינתה את טון דיבורה לטון החוקרת הקשוחה הרגיל שסיגלה לעצמה בחקירות, "אז מה קורה עם ארטמיס?"

"הילד ההוא שגרם לאחר החיילים שלי להישרף למוות בתוך צינורות מלאים בנוזל מלא קרינה?" נחר הגובלין, "אני לא ממש מחבב אותו, אם יורשה לי להעיר."

"אני שמחה שאתה מזהה אותו. עכשיו, אני רוצה את המידע שלי בבקשה."

"המידע?" שאל הגובלין, ארשת הפתעה גמורה עולה על פניו. הולי הייתה יכולה עוד להאמין לו, אלמלא חקרה כל כך הרבה פושעים שידעו משחק בחייה. "איזה מידע?"

"לגבי ארטמיס פאול. אתה יודע מי הוא – אתה מכיר אותו, אחרי הכל. ולכן אתה הכי מתאים –"

"מתאים למה?"

"אתה יודע, לא רוי להפריע לחוקרת שלך – שאתה, דרך אגב, תלוי בה – באמצע משפט." אמרה הולי, מתרה.

"כמובן." הוא אמר, מרכין את ראשו. הולי גינאה אותו. הוא היה מלא בחולשה, מתרפס כל כך, בוגדני...

"אז מה יש לך להגיד על ארטמיס?" היא אמרה, מתחילה לאבד סבלנות. זה כבר היה ממש מרגיז. הגובלין היה אמור להישבר כבר מזמן, בהסתמך על ההתנהגות הכללית שלו מהרגע שאיימה עליו בעונשים נוספים. נותרו שתי אפשרויות. או שכל ההתרפסות היא משחק, או שהוא באמת לא יודע דבר... היא הנידה בראשה, נאנחת. אסור לה בשום פנים ואופן להניח הנחות שכאלה. הן רק יערערו אותה ואז הסיכויים שתגלה משהו מתמעטים.

"להגיד מה?" שאל, ייאוש מתגנב לקולו.

"אתה יודע מה. הרי לקחת בכך חלק. ארטמיס נעלם, ואף אחד לא יודע היכן הוא."

		הפרק הבא