באה בקלות

אשמח לקבל תגובות על הפרק ^.^

ומקווה שתאהבו :)

"אנחנו עומדים לאחר לרכבת!" אלו היו המילים הראשונות ששמעתי כשנכנסתי למכונית, מפיו של דוד רון, שכמו בנו, ויתר על גינונים מיותרים כמו ברכת שלום או מה נשמע.

"היי, לילי." אמרה לי דודה הרמיוני במחווה מנומסת יותר.

"היי, תודה רבה שאתם לוקחים אותי לקינג קרוס." אמרתי ומיקמתי את המזוודה שלי ביני לבין הוגו, בעודי מנסה לא למחוץ את צ'ארלי ואת הקרפדה של הוגו.

"אין בעיה." אמרה לי דודה הרמיוני וחייכה בעוד המכונית התחילה לנסוע.

לאורך הדרך הקצרה מהבית שלי עד לתחנת קינג קרוס, הרהרתי בדבריו של הוגו. מאיפה הפרט הזה הגיע אליו? הוא לא מאלו שמעורבים בפעילות הרכילותית שמתרחשת בשכבה, וזאת חייבת להיות שמועה שרצה בפי הרבה תלמידים אם גם הוא יודע אותה. החלטתי לברר את העניין עם רוקסן ברכבת.

"תגידי, בקשר למה שסיפרתי לך, על הבחור מהקולג' שאני יוצאת איתו... סיפרת את זה לעוד מישהו?" שאלתי את רוקסן מאוחר יותר, כשעלינו שתינו לרכבת.

"לכמה אנשים, לא משהו רציני. איך באמת היה אתמול בדייט איתו?! את חייבת לספר לי הכול! אני רוצה את כל הפרטים העסיסיים, כלבה!" אמרה רוקסן.

"הו, שום דבר. הוא מאוד, אהמ.. נחמד. ג'נטלמן כזה." אמרתי בזמן ששתינו נופפנו מהחלון לג'ורג' ואנג'לינה, ההורים של רוקסן, ולרון והרמיוני.

הרכבת התחילה לנסוע ואני ורוקסן התחלנו ללכת במסדרון, מחפשות אחרי תא פנוי.

"בחייך! זה הכול? לא עשיתם שום דבר...אחר?" אמרה רוקסן וקרצה לי.

שפשפתי את הצוואר שלי שקצת נמתח בלילה, והנדתי בראשי.

"לא, רוקסן, זה רק בראש הכחול שלך." אמרתי לה.

"היי, מה זה?" אמרה רוקסן והעיפה בתנועה מהירה את היד שלי שהייתה על צווארי.

"הצוואר שלך! יש עליו סימנים אדומים!" היא קראה כאילו מצאה הרגע שק של אלף אוניות.

"אה, כן, מתחתי אותו קצת בלילה," התחלתי לומר.

"אל תשקרי לי! זה הבחור הזה, הוא עשה לך את זה! וואו, הוא ממש חיה רעה!" אמרה רוקסן ודקרה את הסימנים האדומים שעל צווארי בציפורניה הצבועות בלק אדום.

"מה? לא, רוקסן, מה פתאום," ניסיתי לומר אבל היא קטעה אותי שוב.

"אז רק התמזמזתם? או שיותר מזה! אני לא מאמינה, את שכבת איתו, זונה קטנה! אני לא מאמינה שהחברה החסודה שלי איבדה את הבתולין!" קראה רוקסן ונעצרה באמצע מסדרון הרכבת כשהיא מביטה בי המומה כביכול.

"מה?! לא, תסתמי, מאיפה הבאת את כל זה?" אמרתי, נדהמת מהיכולת שלה להעלות מסקנות בכזאת מהירות.

"אז לא עשיתם את זה?" היא אמרה ו..האם שמעתי לעג בקולה?!

"זה לא מה שאמרתי." שמעתי את עצמי אומרת. רגע, מה לעזאזל אמרתי?!

"אני לא מאמינה! את לא בתולה! עשית את זה עם בחור בקולג'!" צעקה רוקסן.

פתאום הייתי מודעת לקול הרם שלה ולעובדה שהיא הרגע צעקה פרט מאוד אינטימי ומאוד שקרי עליי. הבטתי סביבי והבנתי שאנחנו לא לבד במסדרון. היו שם לפחות עוד חמישה נערים ונערות שחיפשו אחרי תא וכולם הביטו בי, מצחקקים.

"יש פה תא פנוי." אמרתי בשיא המהירות וממש דחפתי אותי ואת רוקסן לתוך אחד מהתאים, בעודי מתנשפת ומתנשמת.

"מה יש לך? כמעט הרסת לי את השיקוי המחליק לשיער." אמרה רוקסן בכעס, אבל אני בקושי שמעתי אותי כי התחלתי לדאוג.

נזכרתי איך השמועה שיצאתי עם תלמיד קולג' הגיעה עד לאוזניו של הוגו, כאשר רק רוקסן ידעה אותה. עכשיו היה מדובר בשמועה עסיסית בהרבה ועוד חמישה אנשים ידעו אותה.

"את נראית חיוורת כמו רוח רפאים. ועם השיער הג'ינג'י המוזר שלך וכל הנמשים האלו זה נראה ממש רע." אמרה לי רוקסן ופתחה את תיק האיפור שלה, מתחילה לחדש את הלק האדום על הציפורניים שלה.  

הנסיעה להוגוורטס הרגישה קצרה יותר מתמיד. אולי זה היה כי פחדתי כל כך מהרגע בו אצטרך להתייצב שוב בהוגוורטס, עם עשרות תלמידים שעלולים לדעת שעשיתי את זה עם בחור בגיל קולג, וזאת הייתה הדרך האחרונה בה רציתי לפתוח את השנה השישית שלי.

"השיער שלי נראה בסדר?" אמרה רוקסן ברגע שירדנו מהרכבת ונאלצנו להידחף בין עשרות תלמידים כדי להגיע לכרכרה אליה רתומים פגעסוסים, אותם כמובן לא יכולתי לראות.

"ברור, נפלא." אמרתי לה בהיסח דעת והבחנתי שכמה תלמידים מסתכלים עליי ומצחקקים.

"אני גוועת ברעב! אבל איזה באסה שאני לא אוכל לאכל כלום, אני בדיאטה כל החופש. את קולטת שהעליתי שני קילו מחג המולד?" העפתי מבט בבטן השטוחה שלה והתאפקתי לא לגלגל עיניים בזמן שהיא המשיכה לברבר על כל נושא אפשרי בעולם.

"רוקסן- את חושבת שזה כל כך נורא לשכב עם מישהו מהקולג'?" שאלתי אותה בדאגה בזמן שירדנו מהכרכרה ונכנסו לתוך הטירה המפוארת.

"אל תדאגי, זונה מלוכלכת שכמותך, את תהיי בסדר!" היא צעקה והעיפה לי מכה בראש תוך כדי. שוב פעם מצאתי את עצמי תוהה למה אני מתעקשת להישאר החברה הכי טובה של רוקסן כשכל מה שאני רוצה לעשות רוב הזמן הוא לחנוק אותה.

אני לא צריכה לציין שלא הייתה בי טיפת תיאבון בזמן הסעודה החגיגית. השתוקקתי להיות אחת מתלמידי השנה הראשונה הקטנים שהתמיינו לפני מספר דקות לבתים שלהם, ושלא היו צריכים להתמודד עם דברים כמו החשש הזה שכל בית הספר יודע על איבוד בתולייך.

"היי, לילי, זה נכון מה שאומרים?" לחש לי לואיס, בן הדוד שלי שצעיר ממני בשנה אחת, שישב לצדי מצד שמאל בזמן הסעודה. מצד ימין ישבה רוקסן.

"מה אומרים?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.

"שעשית את זה עם ארבעה בחורים בג'קוזי של הקולג' של ג'יימס." אמר לואיס.

"מה?! אלו לא היו ארבעה בחורים!" לחשתי לו בכעס בחזרה.

"אבל כן עשית את זה עם מישהו?" הוא לחש לי. נאנחתי.

"בסך הכול אמרתי לרוקסן שאני יוצאת לדייט עם חבר של ג'יימס מהקולג' כדי לא ללכת למסיבה של מישהי מטומטמת מהשכבה שלי. מפה היא ניפחה את זה ופשוט...רציתי להראות לכלבה הזאת שאני יותר טובה ממנה במשהו." אמרתי כי ידעתי כמה לואיס לא סובל את רוקסן.

"יותר טובה ממנה בלאבד את הבתולים?" הוא לחש לי.

 "אני פשוט מקווה שכולם יישכחו מזה." לחשתי לו ונעצתי את הסכין שלי בחתיכה של פשטידת בשר שנחה לי בצלחת, מדמיינת שזאת רוקסן.

הפרק הקודם		הפרק הבא