זיכרון שצריך לשכוח

התעוררתי בצרחה "חלום רע.." מלמלתי לעצמי. בעצם, זה לא חלום רע, יותר כמו זכרון. זכרון שצריך לשכוח. 'מה השעה?' חשבתי לעצמי, חמש. חמש בבוקר.. .עוד שעתיים אצטרך לעזוב את חדרי ולעבור לפנימיית אוברי. פנמיית אוברי זאת פנימייה מיוחדת, הילדים שם הם מהסוג של הילדים עם ההורים העשירים להחריד, או החכמים להחריד, בקיצור, פנימיית יוקרה. בשעה שש בבוקר התייצבתי מול המראה וסקרתי את הבחורה המשתקפת אליי חזרה. ילדה בת ארבע- עשרה, עם עיניים בצבע דבש וריסים ארוכים, עם שיער שחור וגלי כמו שמי הלילה.  לקחתי את המזוודה שלי ובדיוק באותו הרגע אימי קראה לי. "רוזי, בואי לאכול" הסתכלתי על עצמי עוד פעם אחרונה "אני באה אמא" אמרתי, הסתכלתי מבט אחרון על החדר שלי ויצאתי.

בשעה שבע כבר היינו בתוך המכונית, מוכנים לנסיעה. ניסיתי להראות שמחה למען ההורים שלי. תבינו, ההורים שלי לא רצו לשלוח אותי לפנימייה, אבל היא רצתה את הטוב בשבילי.. פנימיית אוברי, כמו שכבר הזכרתי, זאת פנימיית יוקרה, רק החכמים והעשירים לומדים, כל מי שלומד שם הוא בן 15, אני רק בת 14, אני חושבת שהבנתם כבר מה אני... אני לא עשירה, אני חכמה יותר מהרגיל. לא מתרברבת, כמובן, זה אפילו יכול להיות קצת מעצבן. אמי הסתובבה אליי באמצע הנסיעה "את תכתבי לנו כל יום. נכון?" היא הסתכלה עליי בציפיה. חייכתי. "ברור אמא" הנסיעה רובה עברה בשתיקה, נכנסנו ליער מלא עצים גבוהים, מבין העצים הציץ בניין ענק וכמה שהמכונית התקרבה יותר הוא נהיה ענק יותר. עתרנו מול שער ענק בצבע כסף, בדיוק כשעצרנו מולו הוא נפתח. מוזר. המכונית נעצרה והדלת נפתחה, אישה נמוכת קומה עמדה בפתח הבניין, שערה הסתדר הפקעת ג'ינג'ית עגולה על ראשה. "שלום" היא אמרה ובקולה נשמע מבטא אירי עדין. פניה היו עגלגלות ועיניה חומות- שחורות "אני מנהלת פנימיית אוברי, קוראים לי ריקי" היא אמרה והושיטה את ידה אליי בחיוך "את בטח רוזי" היא אמרה ואני לחצתי את ידה ועניתי בחיוב עם ראשי, הוריי כבר היו בדרך לאוטו, לפני שנכנסו הם באו אליי ואמרו לי בקול חנוק "ביי רוזי" וחבקו אותי חזק "ביי" לחשתי "אני אתגעגע" אמרתי במלמול כשהם כבר היו בתוך המכונית "שנכנס?" אמרה לי המנהלת "כן" אמרתי ולקחתי את מזוודתי. לא מאמינה שזה קורה, ונכנסת לפנימיית אוברי.

הפרק הקודם		הפרק הבא