קללת הנצח - נטוש

תודות: לרביד על הביטוא המקסים ולמתרגמת הוותיקה על התרגום. התגום והביטוא לא שלי. 

תהנו ^^

קאלה לילי

פרק 2 

שיעור תולדות קסם

הרמיוני גנחה כשהיא יצאה מהמיטה. כרגיל, היא הייתה הראשונה שקמה. במשך מאות שנים, היא תמיד הייתה משכימת קום. היא מעדה לשירותים והורידה את הכותונת שלה. היא קפצה למקלחת, נותנת למים החמים להעיר אותה לגמרי. אחרי המקלחת היא התלבשה בתלבושת בית הספר שלה וחזרה לחדר, מייבשת את שיערה בכישוף פשוט שאימה לימדה אותה. היא לקחה את תיק בית הספר שלה וירדה לחדר המועדון, שם אחרים התחילו להתעורר.

הארי ישב על כיסא ליד האש, בוהה בלהבות הגועות בזמן שחשב. "מופע מעניין?" הארי קפץ והסתובב כדי לראות את הרמיוני מחייכת אליו, עיניה החומות מנצנצות.

הוא גיחך. "סתם חשבתי," הוא ענה.

הרמיוני התיישבה על מושב ליד של כיסאו. "על מה?" היא שאלה, מבט מודאג עובר על פניה העדינות ותווי פניה היפים.

"אותו הדבר, כמו תמיד. המלחמה. וולדמורט. ההורים שלי."

עיניה של הרמיוני נמלאו חרטה כשהוא הזכיר את ההורים שלו. היא נשענה קדימה וחיבקה אותו. "הו, הארי. אני מצטערת," היא מלמלה, מנשקת את מצחו. פלאשבק רץ בראשה.

"מופע מעניין?" ג'יימס קפץ והסתובב כדי לראות את הרמיוני מחייכת אליו, עיניה מנצנצות.

הוא גיחך. "רק חשבתי," הוא ענה.

הרמיוני ירדה על ברכיה מולו על השטיח. "על מה?" היא שאלה, מבט מודאג מופיע על פניה.

"אותו הדבר, כמו תמיד. לילי, מתיחות, החברים שלי, ההורים שלי."

עיניה של הרמיוני הביעו חרטה כשהוא הזכיר את ההורים שלו, שאבדו במשימה של מסדר עוף החול. היא נשענה קדימה וחיבקה אותו. "הו, ג'יימס. אני מצטערת," היא מלמלה, מנשקת את מצחו.

הרמיוני דחפה כל שריד של הזיכרון מראשה והסתובבה בדיוק כשרון וג'יני התקדמו לעברם. "קדימה, בואו נלך," היא חייכה, קופצת לרגליה וצופה בהארי וג'יני שהחליפו נשיקה קצרה.

"תמהרו, אני יכול לשמוע את האוכל קורא לי," רון אמר, הורס את הרגע של הזוג.

"בטוח שזה לא השולחן החמים בתולדות קסם? נראה שאתה נרדם עליו במהירות." הארי הקניט אותו.

רון גנח בקולניות. "זאת לא השעה הראשונה שלנו, נכון? לא עשיתי את החיבור שלי," הוא שאל.

הרמיוני צקצקה בלשונה, הרוונה שבתוכה יוצאת החוצה. "רון, כמה פעמים אמרתי לך לעשות את החיבור שלך כשאתה מקבל אותו?" היא זרקה. רון משך בכתפיו והארבעה ירדו לארוחת הבוקר.

הרמיוני עקבה אחרי הבנים לשיעור של פרופסור בינס. אפילו כשמייקל בינס היה בחיים, אף אחד לא שם לב לשיעורים שלו, חוץ מהרמיוני. כל שנה הייתה אותו הדבר. אותו שיעור משעמם, אותם חיבורים משעממים. היא תמיד ניסתה לעשות את החיבורים טיפה שונים חוץ מאחד. חוץ מהחיבור על המייסדים. היא לא יכלה לכתוב אותו שונה כי הסיפור על ההורים והסנדק שלה היה כואב מדי מכדי לכתוב שוב. זאת הייתה המטלה משיעור שעבר, והחיבור היה בתיקה של הרמיוני.

הארי, רון והרמיוני לקחו את מקומותיהם והשיעור התחיל. לאחר שהתיישבו, בינס צף לחדר ואמר להם להניח את חיבוריהם על השולחן, עם הכתוב למעלה. התלמידים עשו את שציווה ובינס ריחף במורד השורות, קורא אותם. הוא עצר אצל הרמיוני, קורא אותו פעמיים.

"מיס גריינג'ר, נראה שהחיבור הזה מועתק," הוא אמר לה.

הרמיוני לא הנידה עפעף. "אני יכולה להבטיח לך שהוא לא," היא ענתה בקול רגוע.

"אבל הגישו לי את החיבור הזה בדיוק לפני שבע שנים. ושבע שנים לפני כן. וכשאני חושב על זה, כל שבע שנים מאז שהתחלתי ללמד כאן. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר מעט אחרי השיעור," בינס התעקש, לפני שהמשיך לחיבור הבא. הרמיוני נאנחה. זה היה הזמן לספר לבינס.

אחרי השיעור, התלמידים יצאו מהחדר בהמוניהם. כולם חוץ מהרמיוני, הארי ורון. הרמיוני הסתובבה לבנים ונתנה להם חיוך עדין. "אני אפגוש אתכם בשיקויים אחר כך. תשמרו לי מקום," היא אמרה להם. הבנים הנהנו ועזבו אותה.

"עכשיו, מיס גריינג'ר. לגבי החיבור שלך," בינס התחיל, מסתכל עליה ומחכה להסבר.

"קודם, תן לי לספר את סיפורי," הרמיוני התחילה.

בינה בהה בה בחוסר אמון. "כן, נאמר שגריפינדור ורייבנקלו התחתנו ונולדה להם בת, אבל זה מעולם לא הוכח. ואני נכשל לראות מדוע הסיפור הזה רלוונטי," הוא אמר, מסתכל עליה בעצבנות.

הרמיוני חייכה אליו בעצבות. "אני הבת," היא אמרה לו. בינס צחק והרמיוני עיקמה את אפה. "אתה לא מאמין לי? בסדר. אני אוכיח את זה. בוא, יש לי משהו להראות לך," היא זרקה.

בינס הרים גבה. "אין לך שיעור ללכת אליו?" הוא שאל.

"אין יודעת אותו בעל פה. למדתי את אותו הדבר במשך מאות שנים. עכשיו, בוא," הרמיוני ענתה, חוסר סבלנות ממלאת אותה. בינס נאנחה ועקב אליה, יודע כמה היא עקשנית.

הרמיוני הרימה את מבטה לאותו דיוקן מוכר של אריה ועורב. "אז מה? ראיתי אותו מלא פעמים," בינס שאל בסקפטיות.

"הנצח הוא קללה," הרמיוני כמעט ונהמה. הדיוקן נפתח ושני האנשים, למרות שבינס לא היה אדם יותר, נכנסו לחדר. באותו הרגע, הארה קפצה על הרמיוני והיא דחפה את הלביאה אחורה מעט. "לא עכשיו, הארה. אני לא כאן כדי לראות אותך ואת מרווין," היא גערה בעדינות. הלביאה ירדה והרמיוני גיחכה.

היא הסתובבה כדי לראות שבינס מסתכל על החדרים. "איפה אנחנו?" הוא שאל.

"במגורים של ההורים שלי. אבל יש לי משהו שמוכיח את הסיפור שלי, אם זה לא משכנע אותך," הרמיוני הודיעה, הולכת דרך הרוח ולתוך חדר אחר. בינס עקב, מסוקרן.

בינס התנשם כשהוא הניח את עיניו על הדיוקן שנח על הקיר. "הרמיוני, יקירתי, מי זה?" שאל האיש הנאה מהציור.

הרמיוניח ייכה אליו. "אבא, זהו הפרופסור שלי. הוא הבין שמשהו מוזר עם אחד החיבורים שלי. אז סיפרתי לו. והוא לא האמין לי. אז הבאתי אותו לכאן," היא אמרה לגודריק.

גודריק צמצם את עיניו החומות, הכהות, לכיוון הרוח והעביר את ידו בשיערו החום השוקולדי והסמיך. יד אחרת נגעה בזרועו והוא הסתכל על האישה בציור. רוונה חייכה אליו בעדינות, בזמן שאיזנה תינוקת בחיקה. תלתליה הבלונדיניים של רוונה נאספו בפקעת על ראשה ועיניה החומות והשוקולדיות, הזהות לשל הרמיוני, היו ממוקדות על בעלה. "גודריק, תירגע. זה רק טבעי שהוא לא יאמין לה," היא נזפה בעדינות. הרמיוני התינוקת צחקקה ונופפה לעצמה המבוגרת יותר.

בינס בהה בדיוקן כשעוד שני אנשים נכנסו אליו. סלאזר סלית'רין פגש את מבטו וצמצם את עיניו האפורות, הקרירות, דוחף פיסת שיער כהה למאחורי אוזנו. הלגה הפלפאף הייתה עסוקה בהרמיוני הצעירה יותר. תלתליה הג'ינג'יים היו אסופים בקוקו ועיניה הכחולות זהרו. היא הרימה את מבטה ופגשה את מבטו של בינס. "הו, היי. 'מיוני, מי זה?" היא שאלה, עניין ממלא אותה.

הרמיוני צחקה, "דודה הלגה, את אף פעם לא שמה לב. זה הפרופסור שלי," היא ענתה, עיניה בחומות זורחות בשמחה. בינס הסתכל על ההורים ובחזרה על ביתם. נראה שתלתליה הדבשיים של הרמיוני היו שילוב בין צבעיהם של שני הוריה. הרמיוני פנתה אליו. "עכשיו אתה מאמין לי?" היא שאלה. בינס הנהן בלי לומר מילה והרמיוני חייכה. "עכשיו, אסור לך לספר על זה לאף אחד. אלבוס כבר יודע..." היא התחילה, אבל דבריה נקטעו.

"אלבוס? כמו אלבוס דמבלדור? החבר לשעבר שלך, אלבוס?" הלגה התנשמה.

הרמיוני ירתה לסנדקית שלה מבט מעוצבן ונאנחה. "כן, דודה הלגה. אלבוס הוא המנהל עכשיו. סיפרתי לו אתמול," היא אמרה לה. סלאזר גיחך והוכה בראשו ע"י הלגה. הרמיוני נדה בראשה בשעשוע וחזרה לבינס. פיו של הרוח היה פתוח. "כן, אלבוס ואני יצאנו לפני כמה שנים. בכל מקרה, כמו שאמרתי, אלבוס כבר יודע ואני אעריך את זה אם תשמור על זה בסוד," הרמיוני המשיכה, מבזיקה חיוך לפרופסור ההמום שלה.

הרמיוני מיהרה לשולחן גריפינדור והתיישבה בין רון לדין. הארי ישב מולה, זרועו סביב מותניה של ג'יני בזמן שאכל. "אז, איפה היית כל היום?" רון שאל.

הרמיוני חייכה. "הסברתי כמה דברים לפרופסור בינס ואז הלכתי לספרייה. לא רציתי ללכת לשיעור," היא שיקרה. הבנים משכו בכתפיהם וחזרו לאוכל.

"הרמיוני, את בטוחה שאת בסדר?" ג'יני שאלה.

הרמיוני הברישה את השאלה. "כמובן." ג'יני המשיכה להסתכל עליה, אבל נשארה שקטה.

הפרק הקודם		הפרק הבא