מאה שנה לפני

אלבוס ופיליפ חיכו לדרובל, שהתווכח עם מירנדה.

"את לא באה למשחק??"

"אתה יודע שלא, אני אף פעם לא באה."

"אבל למה???"

"הסברתי לך כבר תשע פעמים. זה בזבוז זמן."

"בזבוז זמן?!" הזדעק דרובל, "זה קווידיץ'!"

"כמה אופייני לבנים- לחשוב רק על ספורט. אבל באמת דרובל- העבודה בלחשים חשובה יותר! באמת, לא אכפת לכם מכלום, זה ציוני הכישפומטרי, ומה זה משחק קווידיץ' לעומתם? אני מדברת פה על החיים האמיתיים, לא המטאטאים המגוחכים האלה ש..."

אלבוס, שידע שזה לא הולך להיגמר אם לא יעצרו את זה בזמן, מלמל למירנדה, "כן, כן, בפעם אחרת" ומשך את דרובל משם.

מירנדה התרחקה משם בבוז, צמתה החומה הקלועה בקפידה מתנדנדת מאחוריה.

אלבוס עלה בעקבות פיליפ ליציעים, אך לפתע, באמצע המדרגות, הסתובב בחדות לעבר דרובל ואמר "אתה מאוהב בה."

דרובל התעשת כמעט מיד. "לא!" הוא אמר בתוקפנות, והתיישב בהתרסה ליד פיליפ.

אלבוס נהג להפתיע אותו בשאלה הזאת כבר הרבה פעמים בחודש האחרון, מאז שחשדותיו משנה שעברה התאמתו יותר ויותר. אבל דרובל לא הסכים להודות.

"שלום בנות" אמר ארתור, ושבע בנות נמסו לחיוכו הכובש, "אז מי יושבת לידי הפעם?"

מדהים כמה משפט אחד יכול לחולל אנדרלמוסיה. בעוד הבנות דחפו, משכו וקרעו אחת את השנייה לגזרים, סטלה סוואן התקרבה למושב, ובעקבותיה אנה.

"בואי סוואן, את יושבת פה." אמר ארתור, וגרם לשתי בנות לפרוץ בבכי.

סוואן התיישבה בהדרת כבוד לידו, ולידה אנה. אף אחת לא ניסתה להתווכח. סוואן הייתה המלכה המוכתרת לגמרי, וכולם ידעו את זה. הכי יפה, הכי עשירה, הכי מקובלת. היה זה אך טבעי שהיא וארתור ישבו יחד. הם לא היו זוג, כי שניהם לא הבינו את המושג "חבר קבוע" ("דה- למה לבזבז את כל הבנות בשביל שאפה אחת?" נהג ארתור לומר) אבל הם תמיד איכשהו נראו יחד. אתם יודעים איך זה.

את המקום הפנוי השני ליד ארתור תפסה פיליפה בל מהשנה השביעית, אחותו של פרנסואה, ונראתה כאילו כל תענוגות העולם הוגשו לפניה.

"טוב חבר'ה. זהו זה" רוניל נשם עמוק. "אנחנו בטוח מנצחים. התנאים מושלמים. הטקטיקות מושלמות. גביע הקווידיץ' מושלם."

"הקפטן מושלם" התחנפה פינץ', שניסתה לכסות על אירועי הבוקר. רוניל שלח בה מבט אזהרה.

"קדימה, יוצאים." הוא חייך לעברם בלחץ, והם יצאו למגרש, לקול תרועות מחרישות אוזניים.

"אוי לא! לא אמרתי לאבפורת' בהצלחה!" אמר אלבוס.

"אוי..." דרובל קימט את מצחו, "תשלח באוויר איזה משפט-בהצלחה אבפורת' או משו..."

אבפורת' עלה לאוויר לקול תרועת הקהל. ליבו התרחב. זה היה המגרש שלו. הוא מת על קווידיץ', והוא טוב בזה. והבנות מתות עליו. מושלם.

לפתע קרא טום- "תראו- שם למעלה!"

ואכן, שם למעלה, מעל היציעים, התנוססה לה כתובת באדום זורח:

'אבפורת'- בהצלחה'.

לפני שהספקתם להגיד "שיקי השיקה שיקוי משוקשק בשיקשוק שיקשוקי" הכתובת התחלפה ל: 'לא הספקתי להגיד לך לפני, אתה מבין'. הקהל צחקק.

ושוב התחלפה ל- 'ואני חייב להגיד את זה עכשיו כדי למשוך לעצמי תשומת לב (אתה יודע איך אני בקטעים האלה)'.

אבפורת' הסכים עם כל מילה. הוא יהרוג את אלבוס.

כעת המשפטים התחלפו במהירות.

'אה, רוניל, גם לך בהצלחה. אתה חבר טוב'.

'אה, וטום, סליחה על אירועי הבוקר. לא התכוונו ברצינות'.

'ג'ינג'ים שולטים!'

'(גמאני ג'ינג'י. וגם אתה. וגם אבפורת'. זה מפחיד איך שהם מתרבים)'. הקהל צחק.

"זה חום אדמדם!" זעק אבפורת'.

ולפתע כתובת בכחול- 'דרובל השולט!'

'הי, מי כותב פה את המשפטים?!', הכתובות חזרו לצבע אדום.

'גריפנדור שולטים!!!!!" הסלית'רנים השמיעו קריאות בוז.

'ממני, אלבוס פריסוול וולפריק בריאן דמבלדור. שנה שביעית. מגריפנדור. רווק. לא פנוי להצעות. אח של המחפש. הטוב. הממש טוב, כשחושבים על זה. אבל אני לא מתכוון להשוויץ אותו, הוא כבר עושה את זה בלי עזרתי.'

השתרר שקט בזמן שכולם קראו את הכתובת.

'טוב מה? אולי נתחיל כבר במשחק?' הייתה הכתובת האחרונה, והמשחק החל בליווי קולות הצחוק.

אלבוס התרווח על מושבו. הוא מת על הרגעים האלה.

אבפורת' התחמק ממרביצן בריחוף רב רושם, וחייך לשמע תשואות הקהל.

הוא פרע את שערו כדי לאפשר לו להתנופף טוב יותר ברוח. למטה ביציעים, כמה בנות צרחו.

הוא הסתכל על ארתור, שהרים את אגודלו כאומר "מהלך יפה". הוא לא התכוון למרביצן.

הוא המשיך להשוויץ לעניי הקהל עוד מספר רגעים, ולפתע הוא ראה אותו. הסניץ' ריחף בערך בנקודה שבה אלבוס הפריח את משפטיו המטופשים.

אבפורת' האיץ. שערו התנופף ברוח בחוזקה כאשר טס במהירות לעבר הסניץ'. הוא שלח את ידו בדרמטיות (מודע לרושם הכביר) ותפס את הסניץ' באלגנטיות, עם הזרת למעלה, כמובן.

הקהל שאג, והמשחק נגמר.

רוניל נסק אליו וכמעט הפיל אותו כשהתנגש בו מרוב התרגשות, כשהוא צורח "עשינו את זה! עשינו את זה!".

לאחר החיבוק הקבוצתי, אבפורת' ירד עטור תהילה מהמגרש, מנופף בסניץ'.

הקהל נהר אליו מכל עבר, מברכים אותו ושואגים קריאות הידד.

"פנו דרך, פנו דרך, האח של המחפש רוצה לעבור" אלבוס דחף את כולם לאחור בעזרת לחש הזזה, דרובל ופיליפ בעקבותיו. פיליפ שיחק בעצבנות בשרביטו. אלבוס פנה לאבפורת'. "נו טוב, אני מניח שהלך לך לא רע..." הוא חייך.

אבפורת' נשם בהקלה. היה יכול להיות יותר גרוע.

"מובן שהלך לא רע!" אמר קול יהיר מאחורי אבפורת'. אבפורת' הסתובב לעבר ארתור, שהתקרב אליו מחבק שתי בנות, אחת בכל זרוע, "הוא היה אדיר!" הוא אמר וקרץ לאבפורת'.

אבפורת' חייך לארתור, אסיר תודה.

בדרך כלל לאבפורת' לא היה אכפת מה אלבוס חושב עליו או על החברים שלו. אבל קווידיץ'- זה כבר היה עניין אחר.

אלבוס תמיד היה טוב בכל המקצועות, מצחיק ומקובל בעניי חבריו, וכמובן חביב המורים.

לאבפורת' היה רק את המראה שלו, וקווידיץ'. זה היה הכישרון שלו, והוא רצה שאלבוס יעריך את זה כמו שהוא מעריך אנשים שמסוגלים להקשיב בשיעור של פרופסור בינס.

"אתה סתם מקנא בו, אלבוס, דה!" אמר ארתור, וחבורת בנות צחקקה.

"שמור על הפה שלך, המלך ארתור" ליגלג דרובל, והוא ופיליפ התפוצצו מצחוק.

"אתם כל כך חושבים את עצמכם" אמר ארתור בהרמת אף.

דרובל ופיליפ נחנקו מצחוק. לפתע נשמע פיצוץ, ופיליפ נראה מתוך סבך של עשן. "מצטער..." מלמל במבוכה.

אלבוס משך אותם משם, מתקדם לברך את רוניל.

"הלוו!" נשמע קול מנדנד מאחורי אבפורת'. אבפורת' חייך לעצמו, אבל דאג להסוות לפרצופו מראה של 'מה-הפעם?'.

אמנדה וויזלי עמדה שם, אדומת שיער, ידיה על מותניה ומבטה צורב.

"נו באמת. היית חייב לתפוס אותו עם הזרת למעלה?!"

אבפורת' חייך בנבזות. רק אמנדה יכלה לשים לב לדברים כאלה.

"ואם כן, אז מה? זה חלק מהסטייל שלי, את יודעת..."

אמנדה נחרה בבוז. "הסטייל שלך... אתה ממש עלוב..."

"את סתם מקנאה." אמר אבפורת' בנחת.

"מקנאה במה?!" התפלצה אמנדה.

"היא מתעצבנת. עכשיו זה ברור שהיא מקנאה." התערב ארתור, ואז אמר לאמנדה, "אבל בינינו לבין עצמנו, ג'ינג'ית, את באמת לא כל כך טובה בקווידיץ'..."

"לא כל כך טובה בקווידיץ'?!" אמנדה האדימה, "סליחה?! אני באה פה ממשפחה של שחקני קווידיץ' מפורסמים! ואתה - אל תקרא לי ג'ינג'ית!"

"שחקני קווידיץ' מפורסמים? זה רק טום, וזה המשחק הראשון שלו", אמר אבפורת', "ואת באמת ג'ינג'ית, איימי".

"אל תקרא לי איימי! מה- איפה השרביט שלי?!"

"עץ מילה, נימי לב של דרקון, עשרים ושבעה סנטימטר, מעט קשיח. בעל השרביט הזה בוודאי בעל מזג חם". גוסטביוס אוליבנדר מלמל לעצמו תוך שהוא מגלגל מול עיניו את שרביטה של אמנדה.

"תחזיר לי את זה!" אמנדה חטפה את שרביטה מידיו, "ואני לא חמת מזג!" היא צעקה והתרחקה משם בצעד נרגז.

אבפורת' וארתור חייכו אחד לשני. "אני כל כך אוהב שהיא מתרגזת", נאנח אבפורת' בהנאה.

"כן, הפנים שלה עוטות גוון המתאים לצבע השיער שלה" אמר ארתור, "אתה בא למסיבה?".

"אה, המסיבה לכבוד דמבלדור, על שתפס את הסניץ'", התערב מאחוריהם ויקטור בלק, "אתה בטח ממש מקנא בו, נכון, סליקטר? כי אם אני זוכר נכון, בשיעור התעופה הראשון, אתה לא הצלחת לעלות על המטאטא".

ויקטור בלק היה תלמיד סלית'רין מהשכבה של אבפורת' וארתור. שערו היה שחור מאוד, אפו ישר מאוד, עורו לבן מאוד, ועיניו כחולות מאוד. הוא התאפיין בכפפות משי לבנות, כצבע עורו, שלבש תמיד.

הוא בדרך כלל היה מוקף באליזבת' גורדון, נערה מצחקקת שסוואן שנאה, בריון העונה לשם אלן, ובריונית מצחקקת.

בלק היה שחצן פחות או יותר כמו ארתור עצמו, ולכן האיבה ששררה בניהם הייתה מתמדת.

"לא הצליח?" גיחך ארתור, "לא רצה! הבלורית שלי הייתה נהרסת, דה. אני לא רוצה להיזכר בבלורית שלך באותו בוקר, בלק." ארתור הצטמרר, "נורא ממש", הוא הוסיף בזעזוע.

"תאמין לי," סינן בלק, "אני האחרון שאתה רוצה להתעסק איתו, סליקטר".

"לא," ארתור הרים את אפו, "אתה הראשון".

בלק הניף את שרביטו באלגנטיות. או כך הוא חשב.

"-עץ אלון, שערת חד קרן, שלושים וארבעה סנטימטרים, גמיש ביותר..." אוליבנדר המהם לעצמו בשקט, "סטרילי מאוד. לא הייתי מתפלא אם בעל השרביט היה נושא כפפות..."

ארתור קפץ על ההזדמנות והטיל קללה על כפפותיו של בלק, שנהפכו לוורודות צמריריות. בלק הספיק לחטוף את שרביטו מאוליבנדר והניף אותו באוויר, כשלפתע לחש מגן ניצב בינו לבין ארתור.

"מה קורה פה?" התערב אלבוס. הוא הטיל את לחש המגן והתקדם לעברם בהתעניינות מנומסת.

בזמנים כאלה, חשב אבפורת', סיכת המדריך הראשי של אלבוס נצנצה מתמיד.

"סליקטר הטיל על הכפפות שלי כישוף, תראה!" קרא בלק ונופף בכפפותיו.

"נו, זה יפה מאוד, אתה לא חושב?", שאל אלבוס בנצנוץ זדוני בעיניו, "אופנתי".

"לא, זה לא!" התחמם בלק, "אתה-"

"מדריך ראשי, כן," קטע אותו אלבוס, "ושניכם בעונש" הוא החווה בראשו לעבר ארתור ובלק.

"מה?! ארתור לא עשה כלום!" התרעם אבפורת', "אתה בעצמך אמרת שזה אופנתי!".

"הוא הטיל קללה, ועליו לשאת בעונש" פסק אלבוס.

"בסדר," התערבה אליזבת' גורדון (בלק היה עסוק בלשנות את צבע הכפפות שלו), "בסדר, אבל ויקטור לא עשה כלום, למה גם הוא-"

"הוא מסלית'רין, זה מספיק" אמר דרובל, שהגיע לשם בעקבות אלבוס.

"הוא היה עושה משהו אם לא הייתי חוסם אותו" אלבוס הרים גבה.

השתררה דממה, שבה בלק וארתור התבוננו בזעם באלבוס, דרובל חייך בסיפוק (הוא לא סבל את שניהם) ואבפורת' נקרע בליבו בין רחמים על ארתור ובין שביעות רצונו על עונשו של בלק.

הפרק הקודם		הפרק הבא