סיפורי סקורפיו

"מוזר שהבאת דווקא את הילדה ולא את אשתך."

"ארין בחו"ל, אתה יודע. מירנדה התעקשה ממש לבוא, היא מחבבת את סקורפיו מאוד."

מירנדה היתה ילדה מגודלת וגמלונית. היא לא היתה חכמה במיוחד, בלשון המעטה. מירנדה עמדה להתחיל ללמוד בהוגוורטס בספטמבר הקרוב. היא חשבה שסקורפיו ממש חמוד.

"כן, אני חושב שהיא מחבבת את סקורפיו ממש כפי שאני חיבבתי אותך בזמנו. היית כזה דבר בלונדיני קטן וזחוח. היית חמוד כל כך!" גרגורי הצטחק בנוסטלגיה.

"די כבר, גרגורי, אנחנו לא ילדים!" דראקו רטן.

"נכון, מצטער. אני אמור לדעת כבר שאתה שונא שאומרים לך שאתה חמוד. סליחה." גרגורי לא נראה מצטער בכלל.

"איך אמא שלך? היא ממש הזדקנה!" גרגורי המשיך בחוסר טאקט משווע.

"תסלח לי, גרגורי, אני הולך להפרד מאשתי." דראקו התחמק ופנה לעמוד מול הארון.

"אבל, אה, עוד לא הגיעו כולם! אפילו עוד לא הגיע שום כומר!" גרגורי לא התבלבל. סקורפיו הקטן קם והצטרף לאביו, נעמד לידו ומסתכל בו בבלבול.

"אני לא חושב שיגיעו עוד אנשים. ואנחנו לא משתמשים בכמרים בטקסים שלנו. אנחנו משפחה מכשפים עתיקה ויש לנו הסטוריה עקובה מדם עם הנצרות." רטן דראקו.

"זה לא מונע מכם לחגוג את החגים שלנו." משך גרגורי בכתפיו.

"גרגורי! גם אתה ממשפחת מכשפים עתיקה ולא נוצרי! תזכור את זה! והקטע של החגים זה.. זה רק בגלל הוגוורטס! הם התחילו לציין את החגים של המוגלגים רק בגלל התלמידים הבוצדמים האלה, וזה כבר הפך להיות חלק מהתרבות שלנו! אתה יודע את זה, לא? אל תגיד לי שהורים שלך לא סיפרו לך על זה!"

"האמת שסנטה היה אחד מאבות-אבותי."

"גרגורי!"

"סליחה. מצטער. סורי." גרגורי שוב לא נראה מצטער בכלל. דראקו חרק שיניים ואז פנה להביט בפניה של ליה, המתה.

"ליה, את היית יפה כל כך, מאירה וזהובה וחמימה כמו השמש. היית הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. היית הדבר הכי טוב. חבל שלא מתי אני במקומך. בטח היית יודעת לגדל את סקורפיו טוב ממני. בטח היית יודעת להתמודד עם אמא שלי טוב ממני. למה השארת אותי להתמודד עם כל זה לגמרי לבד?!" החל דראקו להספיד.

"וואו, זה ההספד הכי אגואיסטי ששמעתי בחיי, ויצא לי לשמוע כמה, אתה יודע." העיר גרגורי.

"יותר אנוכי ממה שדודה בלה אמרה על אדון האופל?" שאל דראקו.

"הממ. כמעט." חזר בו גרגורי.

"לפחות זה!" אמר דראקו, ואז רכן לעבר הארון הפתוח ואחז בכפות ידיה של ליה.

"ליה שלי..." אמר דראקו, ועצר. הוא לא ידע איזה דבר לא-אנוכי הוא יכול להגיד. אולי בסופו של דבר הוא לא השתנה כל כך במשך כל השנים האלה.

"ליה, את כל כך הרבה יותר טובה ממני! זה לא פייר!" דראקו קרא.

סקורפיו משך לדראקו במכנסיים כמה פעמים. דראקו הרים אותו, וסקורפיו ניווט אותו עד שדראקו הניח אותו מעל לגופה.

"ביי אמא. אני אוהב אותך." אמר סקורפיו, ואז רכן לפניה של אימו ונישק אותה על קצה אפה. לרגע אחד היא נראתה שוב חיה ומאירה, כמעט מחייכת, אבל כנראה שדראקו רק דמיין.

סקורפיו נפנף את כף ידו מול עיניו הבוהות והנפוחות של אביו כדי למשוך שוב את תשומת ליבו, ואז אביו הוריד אותו שוב לרצפה.

"בואי, מירנדה." הוא אמר ויצא מהכנסיה בגב זקוף. מירנדה דילגה בעליזות בעקבותיו.

"למה באת? את זוכרת את אמא שלי יותר ממני?" שאל סקורפיו. היה זה סוף הקיץ, ומירנדה ישבה בצילו של עץ על הדשא, כשסקורפיו לצידה.

"באתי כי אני אוהבת אותך, סקורפיו! ממש רציתי לראות אותך! אתה חמוד כל כך!" היא הכריזה בעליצות ואז משכה את ראשו מטה בבת אחת. סקורפיו התכווץ והכין את עצמו לחבטה, אך ירכיה של מירנדה היו רכות. הוא פשוט שכב כך, כשראשו על ירכיה, מניח לה לברבר ברקע על כמה שהשיער שלו רך ונעים והלוואי שהשיער שלה לא היה כזה תייל דוקרני כל כך, ולשחק לו בשיער.

אבא שלו עוד היה בפנים. סקורפיו טמן את פניו בשמלתה של מירנדה, ובכה.

היא נעצרה באמצע משפט ולא אמרה כלום, גם לא הופתעה. רק המשיכה ללטף את שערו באותו הקצב.

הפרק הקודם		הפרק הבא