סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

לונה יצאה מחדר המועדון של רביינקלו.

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת ולא הורשה לה להסתובב בטירה, אבל היא הרגישה צורך לצאת, כאילו זה הזמן המתאים לטייל ליד האגם הגדול.

היא התגנבה במורד המדרגות וחמקה למדשאות דרך דלת הכניסה, שמשום מה לא הייתה נעולה.

לאחר שהסתובבה ליד האגם ומתחת לעצי הקלאטסו של הוגוורטס היא החלה להתקדם  לכיוון הבקתה של האגריד. היא אהבה את האגריד ואת החיות המעניינות שהוא מגדל, והרגישה קשורה אליו משום שגם היא האמינה בכל מיני חיות שלא כל האנשים האמינו בהם ומצאו את היופי שבהם.

לונה התיישבה על הדשא הלח והביטה אל תוך החשיכה שעטפה אותה. היא עצמה עיניים, הקשיבה לשקט ונהנתה מהשלווה של הלילה.

דקות חלפו, ינשוף קרא ממרומי הינשופייה של בית הספר. לונה פקחה את עיניה. נדמה היה לה ששמעה קול צעדים, אבל במהרה השקט חזר והיא נאלצה להסביר לעצמה שהיא עייפה, ובטח דמיינה את הרעש. הגיע הזמן לחזור לישון. היא קמה וניקתה את החצאית שלה מהעלים שנדבקו עליה. היא התכוונה לחזור לטירה, אבל אז נעצרה במקומה ואמרה בקול שקט וחולמני:

"מעניין. הרגשתי שיש פה מישהו, אבל חשבתי שזה אחד הפגעסוסים של האגריד. הם אוהבים לבקר אותי, אתה מבין." היא הסתובבה ומצאה את עצמה מביטה לתוך עיניו של דראקו מאלפוי. "כדאי לחזור לטירה עכשיו, אתה לא חושב?"

דראקו נעץ בה מבט חודרני למשך שנייה, אבל אז התרכך והנהן בראשו. הם הלכו יחד בשתיקה כמחצית הדרך עד לדלת הכניסה לפני שדראקו אמר : "את לא מתכוונת לשאול אותי מה אני עושה במדשאות באמצע הלילה?"

"אה, בכלל לא," ענתה לונה מיד אך באיטיות. "אם היית רוצה לחלוק את המידע הזה, היית עושה את זה בלי שאשאל." היא חייכה אליו חיוך עדין. "וגם אם היית רוצה לספר לי, יכול להיות שלא היית יכול להסביר בדיוק. הרי גם אני נמצאתי פה בשעה הזאת, ועדיין אני לא יכולה להסביר בדיוק למה הגעתי לפה."

הם המשיכו ללכת מספר דקות בשתיקה בעוד דראקו שוקל את דבריה.

"אז את לא מתעניינת במעשיי כאן?" שאל לבסוף. ניכר שעובדה זאת הפתיעה אותו ואף בלבלה אותו, שהרי הוא היה רגיל לבנות בית סליתרין , שהיו מהלכות אחריו ושואלות אותו למעשיו בכל צעד שלו.  אך היה בכך גם שינוי מרענן. "כלומר, זה בסדר," מיהר להוסיף.

"אני יודעת שזה בסדר." היא השיבה לו בקול נעים ומתנגן.

"את קצת.. שונה. " הוא אמר לה.

היא שתקה.

"זאת אומרת, במובן טוב,"  הוסיף. הוא חשש שאולי פגע בה.

"אה, זה בסדר, אני רגילה לאמירות האלה." היא אמרה. "אני פשוט לא מוצאת שום דבר רע בלהיות שונה. אבל אני לא נעלבת מזה שאנשים קוראים לי כך. זה בכל זאת קצת מתאר אותי."

הוא הופתע לנוכח הכנות שבקולה. בכלל לא הפריע לה שהוא אומר לה את מה שעובר לו בראש. והוא הופתע עוד יותר לגלות שגם לו לא מפריע לחלוק איתה את מחשבותיו.

הוא רצה לשמוע עוד ממנה, מה היא חושבת ומה יש לה לומר, אבל נוכח לגלות שהם הגיעו לדלת הטירה. לפתע לא רצה שתלך. הוא ניסה לחשוב על משהו לומר, אבל היא כבר הניחה את ידה על ידית הדלת.

"הגיע הזמן לחזור, דראקו." אמרה לו.

הוא הנהן. היתה רק בעיה אחת. הם הבינו אותה כשלונה לחצה על הידית והדלת לא נפתחה.

הם ננעלו מחוץ לטירה.

 -------------

יש לי רעיונות להמשך, אז אם אהבתם בבקשה תגיבו כדי שאני אדע שיש לי למי לכתוב ♥
חוץ מזה אשמח להצעות לשיפור (:

		הפרק הבא