Dark Girl

נכנסתי לביתי, סוגרת את הדלת מאחוריי, ראשי מושפל. שערי הארוך שלא גזרתי זה שנים נפל על פניי, עיניי נעוצות בנעליי השחורות בזמן שהלכתי לאורך המסדרון על השטיח. תיק העור החום שלי היה מונח בדרך מושלמת על הכתף הימנית שלי בזמן שספר היסטוריה היה אחוז בידי בחוזקה, כל כך חזק, שעוד רגע יכולתי ממש לקרוע את הדפים דרך ציפורניי. הפה שלי היה יבש וראשי קדח. חשתי בחילה בעמקי בטני ומין התכווצות מורטת עצבין גרמה לי לפלוט אנקת ייאוש לפני שנפלתי על המדרגות, אוחזת את ראשי בין ידיי, מניחה לספר ליפול על הרצפה. הוורידים שלי עלו באש ודמי התפרע בזמן שאותו הסיוט טרף אותי שוב. אותו הסיוט שחוזר כל לילה עליו. על זוג עיניים כחולות וקפואות, קרות, נוקשות. תחושה של מגע קר, ללא כל טיפת חום. מילים גסות תחת הבל פה מצחין. עצמתי את עיניי. זה כל מה שאני זוכרת. כל מה שאני יודעת. כל מה שיש לי להחזיק ממנו ולדחוף קדימה ולהמשיך הלאה. 

אין לי מושג איך זה בכלל הגיוני מה שקרה! איך זה ייתכן שאני בכלל נולדתי? איך זה ייתכן שנולדתי כל כך מאוחר? אין כל טיפת היגיון במה שקורה. אין כל טיפת שפיות. אבל כשחושבים על זה, נפרדתי מהשפיות כבר ממזמן. 

לפתע שמעתי צעדים יורדים במדרגות, בין רגע הזדקפתי. לעזאזל. 

"את חתיכת חלאה מסריחה, אמרתי לך להקדים!". הוא צעק.

"היה לנו מבחן פתע.." מלמלתי יותר ביני לבין עצמי, "לא יכולתי לפספס..-" מהרתי להסביר.

"שטויות!". תבע, "את גם ככה טיפשה מידי. דבר לא ייצא ממך. אינך שווה דבר. את כלום, את כלום ואת תישארי ככה. אינך שווה דבר". 

עצמתי את עיניי, נותנת למילותיו של האח החורג שלי מהמשפחה המאמצת שלקחה אותי תחת חסותה להיכנס אל תוך ליבי ולמחוץ אותו, לרסק אותי. אני יודעת. "אני מצטערת". לחשתי, "זה לא יקרה שוב".

"למה אני שומע את התירוץ המחורבן הזה כל פעם מחדש?!" הוא צעק לפני שירד לעברי, עיניו החומות שכלל לא זהות לכחולות שלי חדרו וגרמו לי לא להסיר את מבטי לפני שמשך בשערי וזרק אותי על הרצפה, עצמתי את עיניי, לוכדת את שפתי התחתונה בין שיניי כל כך חזק שיכולתי להישבע שחשתי בטעם הדם המתכתי, מנסה לעצור את הצווחה. הוא לא ישבור אותי. אני לא אתן לו לשבור אותי.  הוא יכול לנסוות כמה שהוא רוצה, אי אפשר לשבור בן אדם ששבור כבר.

אני רגילה לספוג כינויי גנאי כאלו, כבר שמעתי גרועים יותר. ככה זה שאת רידל.

הוא בעט באחת מצלעותיי, הכאב היה מטריף. הכאב חדר עמוק. אבל דווקא בגלל שכל כך כאב לי כך הרגשתי יותר גאווה, חוזק, עוצמה - כי אני לא צווחתי. לא התחננתי שיפסיק, לא נפלתי לרגליו כמו בעבר. ולעולם לא שוב.

נפלתי על הגב שלי הוא עלה מעליי וחבט לפניי, רק לרגע הכול היה מטושטש. הדמעות עמדו בעיניי אבל בלעתי את הרוק ולקחתי נשימה עמוקה, מתמקדת בכאב, נותנת לו לקרוע אותי מבפנים ושותקת. אפילו אם זה היה כמעט בלתי אפשרי, אפילו אם מהצד זה היה נראה כאילו אני נכנעת ומקבלת זאת בשלווה, לא היה לי אכפת, החיה שבתוכי תנצח.

"אני רוצה לשמוע אותך צורחת.. רידל".

ואני רוצה לברוח מכאן. לפעמים החיים מבאסים מפגר.

שתקתי.

הוא נעמד וגרר אותי לעבר המראה, "הביטי בך, זוהמה. הביטי בפנים שלך". הוא העלה את הפוני הארוך שלי, חושף את החבורה הסגולה שלצד עיני, עדיין נשארו סימנים מעט צהבהבים כחולים מעליה מהפעם הקודמת שהוא הכה אותי בפנים.

למה הוא עושה את זה? זה כיף לו? גורם לו לחוש בעל עוצמה? זה טירוף!

אבל אבי חש עוצמה מהצורך להיות בעל עוצמה, מהצורך לשלוט בהכול, להיות בלתי מנוצח ומעורער בדבר. הוא עשה הכול. אולי הוא אינו הצליח. אבל הוא עשה את זה, הוא פגע, הרג והשמיד יישובים, בתים, כפרים ומשפחות. אלפי חפים מפשע מתו, רק בגלל בן אדם אחד, הארי פוטר. זה כל כך מפגר ודפוק!

"אני מביטה". אמרתי.

הוא נראה מרוגז עוד יותר מהתגובה שלי וסטר לפניי בחוזקה, גורם לי ליפול על הקיר, אני מנסה לעמוד בכאב אבל אני לא יכולה להחזיק אותו עוד המון זמן.. אני רק רוצה לחזור אחורה ולהתחיל הכול מההתחלה, מהיום שבו נולדתי, הכול היה כל כך מהר ולא מוסבר, אני בעצמי לא מבינה. והלוואי שהייתה לי אפשרות להבין.

מר וגברת סמית' נכנסנו לבית לאחר מספר רגעים, הם הביטו בי ובו, מבינים מה שקרה, הם רק גלגלו את עיניהם לעברי, "לכי למבטח להכין לנו תה, רידל".

רידל. רידל. רידל. רק רידל מפגר כל החיים! די! די עם זה! יש לי שם! יש לי שם והוא בל! לא רידל!

אבל שמרתי את הצווחה בפנים וניגשתי במהירות למטבח, מנסה להתחמק ממבטו של בנם החולה בראש, מהרתי להרתיח מים בקומקום ולגזור מספר עלי נענע רעענים מהעציצים על ספת החלון.

"ועוגיות!". מיהרה גברת רידל להוסיף.

"כמובן, גברתי, אדוני". אמרתי בקול מרשים למדי.

הם טוענים שאני חייבת להם הוכרת תודה על כך שהיו מוכנים לקחת אותי מבית היתומים תחת חסותם, אני חייבת להם את חיי עד סוף ימי חייהם. בולשיט. אני לא חייבת להם דבר. זו הייתה החלטה שלהם, אם הבחירה הייתה בידיי הייתי מעדיפה למות ולהיקבר בבית היתומים המסריח הזה מאשר לגור עם המשפחה המגעילה והדוחה הזו.

כשהקומקום רתח הנחתי את עלי הנענע בתוך שלושה כוסות זכוכית בינוניים ומזגתי את המים, הוספתי למר סמית זוג כפות סוכר, לגברת סמית רק כפית סוכר אחת ולרוי, בנם, שתיים וחצי. בדיוק כמו שהם אוהבים.

הם התיישבו בשולחן, הגשתי לכל אחד מהם את ספל התה.

"העיתון!". קרא מר סמית ודחף אותי במקצת, "לא יוצלחית".

היית מת. משום מה, בער בי חשק עז פשוט להוציא לו לשון כמו ילדה קטנה.

הגשתי לו את העיתון לפני שבמהירות מיהרתי לשלוף עשרה עוגיות שוקולד מהצנצת ולהניח בצלחת מקרמיקה לבנה בעלת הדפסי וורדים אדומים, הנחתי את הצלחת באמצע ועמדתי, מחכה לרשות לשבת.

מר סמית ירה לעברי את עיני הנץ המכוערות שלו, "לא, לא, לא. טיפשה. לך לא מגיע לקבל שום דבר. זה הבית שלנו והאוכל שלנו, לא שלך, אל תשכחי שלך אין משפחה ולעולם לא תהיה. עכשיו תעלי לחדר של רוי ותנקי אותו, אני לא רוצה לדעת עד כמה בלגן הוא והחברים שלו עשו!".

לעזאזל, החדר הזה מסריח ומטריד!

"רוצחת". מלמלה גברת סמית, "אני לא מבינה למה לכל הרוחות הסכמנו לקחת מישהי שזורם לה דם של רוצחת בוורידים".

באותו הרגע קפאתי במקומי, ידיי התכווצו לזוג אגרופים הדוקים. הכעס תפס מקום חזק. גם הפגיעה בכבוד העצמי. הכאב מהמהכה.

"אני לא מאמין שהבית ספר הדפוק הזה לקוסמות הסכים לקבל אותה! היא עוד תרצח שם את כולם! בדיוק כמו האבא החולה בראש שלה!". אמר רוי.

שלטי בעמך. שלטי בעצמך. בבקשה. בל. שלטי בעצמך. החלתי לרעוד.

"היא משרתת מעולה. לא פחות. מלבד לנקות היא אינה יודעת דבר, אני אומר לכם, היא תגמור ישירות בבית סוהר או במוסד לחולי נפש! תקבל מכות חשמל! מה שמגיע לה!". קרא מר סמית כאילו בכוונה שאשמע.

זהו זה.

"סתמו את הפה המחורבן שלכם!" צווחתי, "אני לא רוצחת!". הסתובבתי אליהם ובין רגע כל זכוכיות המטבח התנפצו ועפו על רצפת הבית.

כולם שם צרחו והתרוממו מהמקומות, אבל אני רק התבוננתי בהם, בידיי, בחלון.. 

אני לא יכולה לגרום לסערה שבתוכי להיעלם. אני רואה את עצמי בו. הוא חלק ממני. אני לא יודעת למה אבל אני כה קשורה אליו!

ובאותו הרגע רצתי לחדר שלי הקטן במקלט, טורקת את הדלת מאחוריי, נועלת אותה. לבי הלם בחוזקה בבית החזה שלי ורעותיי עלו באש. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.

אני.. אני חייבת.. אני חייבת להירגע.. הכול בסדר.. אני רק צריכה לקחת נשימה עמוקה ו..- כדורים.

לקחתי את הכדור להרגעה שלי ובלעתי אותו בין רגע בלי לשתות בכלל מים. עצמתי את עיניי, נגעלת מהטעם לפני שתחושה הריגעה כבשה אותי בדרך מהממת ומושלמת. הבלעתי חצי חיוך, מתרפה, חוזרת לנשום בקצב אחיד, הלב שלי פעם פחות חזק והזיעה בכפות ידיי כמעט ונעלמה.

צעדתי ברעד וצנחתי על המיטה. 

אוחזת במכתב שקבלתי מהוגוורטס, בית ספר לכישוף ולקוסמות, אני בת 16. למה הם נזכרו עכשיו? הייתי בטוחה שבגלל אבי הם לעולם לא יתנו לי להיכנס, מסבות ביטחון והיגיון כמובו.

בגלל המקרה שלי, הובטח לי שכשאני אגיע לשם אקבל את כל הספרים והציוד שאזקק להם, מלבד שרביט. רק את השרביט אני אצטרך להשיג בכוחות עצמי. אבל איך? לאן בכלל אני אמורה ללכת? איך משיגים שרביט? 

האחיין של מר סמית הוא גם קוסם, בגלל זה הם יודעים את הסיפור על וולדרמוט, או טום רידל - אותו דבר. אבל הוא אינו מוכן לעזור לי בגלל שהם שכנעו אותו שלא מגיעה לי עזרה. כמובן.

אבל שמעתי מהסיפורים שלי שאפשר להשתבץ לארבעה בתים, והבית שאליו אתה משובץ זו כמו המשפחה החמה, התומכת והאוהבת שלך. גיחכתי בציוניות, הלוואי שהייתי יודעת מה זה בכלל משפחה.

יקבלו אותי? או שיראו בי בזכות השם שלי? לא בזכות מי שאני באמת?

אני שונאת את מה שאבא שלי עשה ועולל, והכי גרוע, זו שהאשמה נופלת עליי. עליי. אין לי שום מושג על עולם הקוסמים הזה, אין לי שום מושג מה גרם לאבי להשתגע בגלל ילד בן שנה שהוא אינו הצליח להשמיד, איני מבינה למה הוא בכלל רצח את מר וגברת פוטר מההתחלה - אני לא יודעת כמעט דבר. אפילו לא מי זו אמי ומה קרה לה, ואיך נולדתי כל כך מאוחר ולא לאחר 9 חודשים אלא לאחר כמה שנים!

החיים שלי זה טירוף שלא נגמר, אלפי שאלות וחוסר היגיון. 

אני לחוצה, ואני די בטוחה שאשובץ בסלידרין, אפילו מצנפת השיבצוץ המהוללת לשמצה תשבץ אותי בגלל אבי, אבל אני לא עד כידי כך רעה. בספו של דבר, איני פגעתי באיש.

יש לי אופי קשה, אני קשוחה, אני לעולם לא בוכה וכמובן שלא נוטה לחייך. אבל איזו סיבה יש לי לחייך? למי כבר יש לי להיות טובה? אין לי אף אחד אבל אף אחד ושום דבר בעולם הזה.

עצמתי את עיניי בזמן שקפלתי את המכתב לגוש עגול וזרקתי על הרצפה.

שיהיה. לא אכפת לי. אני אלך, אלמד, אנסה להצטיין וזהו זה. זה הכול. בלי שום דבר אחר. חברים, אהבה, או הסתבכויות. ילדה רגילה לגמרי שבאה ללמוד בהוגוורטס בדיוק כמו השאר, שרוצה לקבל הזדמנות שווה כמו השאר.

זה באמת מה שאני רוצה, לא להיות שונה יותר.

אבל אני לא יכולה. יש דברים שהם פשוט בלתי אפשריים. ומבינהים זה לבקש שלא ישפטו אותך כי את הבת של לורד וולדרמוט. כי את רידל.

הבלעתי חצי חיוך, הנחמה היחידה שלי היא שמחר אני יוצאת לחופשי. מחר, זה קורה. אני אלך לתחנת הרכבת, אעלה על רכבת האקספרס להוגוורטס ואסע הרחק מכאן, אברח.

אולי בכל זאת משהו קטן וטוב קורה לי. וזה לברוח מהגיהינום הזה לגיהנום הבא. 

אבל גם ככה אני אשרף בגיהינום. אתפורר בו. לנצח. נצח נצחים. אני סכנה מהלכת. אסון מהלך. וזה לעולם לא ישתנה.

		הפרק הבא