Fairy Tail

"הארי, תתעורר!" צעק רון בהתרגשות בניסיון להעיר את חברו.

הוא פתח את החלון מעל מיטתו של הארי כדי שהאור החזק שנכנס יפריע לשנתו. בעוד כשעה הקרב בין נאטסו לארזה יתחיל, ורון לא רצה לפספס זאת. "קדימה!" קרא לעבר הארי, כשראה אותו ממצמץ ומתחיל לפקוח את עיניו.

"סגור את החלון" מלמל הארי והסתיר את פניו מהשמש.

"אתה תתרגל. עכשיו תתארגן לפני שנאחר!" אמר רון וחיוך רחב מלא בהתרגשות על פניו.

הארי קם ממיטתו, ונפרד מהשמיכה החמה והנעימה. הוא פסע באיטיות לעבר ארון הבגדים שעמד בצד השני של החדר והוציא משם חולצת טריקו פשוטה וג'ינס שהתווית עדיין הייתה עליו. "אתה יכול לצאת?" אמר הארי בהיסוס.

"הו, כן" אמר רון והזדרז לצאת מהחדר.

הארי פשט את בגדי השינה שלו והחליף אותם בבגדים שהוציא זה עתה מהארון. הוא סרק את החדר, עד שעינו נחתה על שולחן כתיבה מבולגן מעץ. הוא התקרב אל השולחן ואחז בשרביט שהונח עליו. "אל תדאג, לא שכחתי אותך" אמר ותחב את השרביט לכיסו האחורי של הג'ינס.

"קדימה, בוא. שלא נאחר" קרא רון וגרר את הארי מחוץ לבית.

"מה עם ארוחת בוקר?" שאל הארי והניח את ידו על בטנו כדי להראות שהוא רעב.

"תקנה שם..." אמר רון שלא הבין איך יכל הארי לחשוב על אוכל ביום חשוב שכזה.

"אתה יודע שיהיו עוד המון קרבות כאלה. נכון?" שאל הארי.

"אתה צוחק עליי?! קרב בין ארזה לנאטסו זה קרב של פעם בחיים!" התעצבן רון ובעט באבן שעמדה בדרכו כשסיים לצעוק.

"אם אתה אומר..." מלמל הארי והשפיל מבטו למדרכה.

הם המשיכו ללכת עשר דקות נוספות לפני שהגיעו, ולא דיברו במהלך כל הדרך.

"הנה זה, זירת הקרב החדשה של פיירי טייל" אמר רון כשהגיעו למקום.

היה זה מבנה ענקי ועגול שדמה לאצטדיון כדורגל, רק גדול יותר. בחלק שצמוד לצד החיצוני של העיגול היו ממוקמים התושבים לקהל הרחב, והיה נדמה שהם יכולים להכיל את כל תושבי פיאור. במרכז המבנה היה ממוקם מגרש מרוצף ברצפת לבנים אפורות שדמתה למדרכה, ובין הקהל לזירה עצמה הפריד קיר שעשוי ממספר שכבות של אוויר, כדי למנוע פגיעה באנשים. 

נאטסו וארזה, הם הראשונים שנלחמים בזירה החדשה, ולכן כולם כל כך מתרגשים מהעניין. גם מזה שהם המכשפים הכי חזקים בפיירי טייל, אבל זה כבר עניין שולי.

"נאטסו! ארזה! נאטסו! ארזה!" נשמעו קולותיהם של האנשים שבאו לצפות בקרב.

"מי אתה מהמר?" נשמע קול מהשורה הראשונה.

"500 על ארזה!" נשמעה קריאה מספר מושבים ליד.

וכך נמשכו העניינים וההימורים עד שחשכו האורות ושני הכוכבים נכנסו.

הראשון שנכנס היה נאטסו, סאלמנדר קוטל הדרקונים. נער בן 17, כשף אש שגודל על-ידי דרקון. פזיז במיוחד וחמום מוח בדיוק כמו האש שיוצאת מגופו.

החושך שמילא את הזירה הבליט את שיערו הורוד והקוצני ואת כדור האש שהכין במו ידיו כשנכנס פנימה. הוא עמד במרכז הזירה וחיוך ניצחון על פניו, כאילו הקרב המתקרב כבר בכיס שלו.

לא עברו יותר מחמש דקות ומיד הופיעה אישה בסביבות גיל ה-20. שיערה היה אדום, ארוך וחלק, היא הייתה לבושה בחליפת שריון ומבט רציני ניכר על פניה. זו הייתה לא אחרת מאשר ארזה, המכשפת החזקה והמפחידה ביותר בפיירי טייל.

"מוכנה?" קרא נאטסו, חמום במוחו להתחיל כבר את הקרב.

"מתי שאתה מוכן" אמרה נחושה לקרב.
"Fire Dragon's Roar" צעק נאטסו וגל של אש רותחת יצא מפיו והתקדם לעבר ארזה.
ארזה הפנתה את האש חזרה לכיוון יריבה בעזרת השריון, וזה לא היסס ומיד בלע את האש שהגיעה אליו. "טעים" שאג בתאווה.
"שכחתי לרגע שאתה ניזון מאש" מלמלה ארזה ושלחה מתקפה חדשה לעבר יריבה.
"חבל שרק לרגע" אמר נאטסו בהתגרות והדף את המתקפה ללא בעיה.
"קדימה נאטסו. איי!" נשמע קול גבוה וחמוד למדי מהכניסה לזירה.
היה זה החתול של נאטסו, האפי. חתול כחול, עם כנפיים ועם יכולת לדבר. "נאטסו הכי חזק"  אמר והתעופף לשבת על-יד הארי ורון.
נאטסו עטה על פניו חיוך מרוצה לשמע דבריו של החתול. "Dragon God's Brilliant Flame" שאג בכל כוחו. כדורי אש הופיעו בשתי ידיו הוא קמץ אותן לאגרופים והטיח אותן אחת בשנייה. דבר זה יצר פיצוץ אש ענקי שמילא את האולם והטיח את ארזה על הרצפה הקרה.
שאגות שמחה נשמעו מצד אחד של האולם, ואכזבה ניכרה על פניהם של אלו שתמכו בארזה. "קרב יפה" אמרה תוך כדי שקמה והורידה את הלכלוך מבגדיה.
"ניצחתי!" קרא וחיוך ענקי מרוח על פניו.
"אל תתרגל לזה" אמר בקריצה.
"ניצחתי!" המשיך להגיד בהנאה. "קדימה, האפי" אמר הנער לחתול שהתעופף לעברו.
"איי!" אמר ושמחה בקולו.
"לא נורא, ארזה סאן. גם את חזקה" אמר האפי בניסיון לנחם את ארזה.
"בוא, האפי. נלך לאכול" קרא נאטסו ויצא מהזירה עם חברו.
"זה סאמה! ארזה סאמה!" קראה בעצבנות לעבר השניים, אך אלו היו כבר מחוץ לטווח השמיעה.

"ארזה?" התקרב רון לעבר האישה.
"לך מפה" אמרה בקרירות.
"אני רק רוצה להגיד משהו" המשיך רון לנסות.
"מה?" שאלה בחוסר סבלנות.
"אני יודע שאת לא באמת הפסדת לו" אמר רון. "זה הכל".
"אני כן הפסדתי לו" השפילה את מבטה. "אבל לא בגלל שהוא יותר חזק ממני" מיהרה להוסיף.
"אז למה?" התעניין רון.
"עזוב את זה" ענתה ופנתה ללכת. "פשוט תשכח ממה שאמרתי".
"את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי" קרא רון בנואשות.
"זה פשוט ש... אתה זוכר את המשימה האחרונה?" ניסתה ארזה להסביר.
"זאת שנפגעת בה?" שאל רון בחשש.
"כן, זאת. בכל אופן, הלכתי עם זה לרופא. אני מניחה שמפה אתה יכול להבין לבד" אמרה.
"זה מה שאני חושב שזה?" תמה רון.
"אני מניחה. הכוח שלי נחלש כל פעם קצת. אם זה יימשך ככה, לא יישאר ממני כלום" אמרה ועצב בקולה.
"חייב להיות משהו שאפשר לעשות! הארי, הרמי, לוסי, נאטסו וגריי יודעים?" שאל רון.
"לא" השיבה.
"ומה עם המאסטר?" המשיך לשאול.
"הוא יודע".
"נו, אז הוא בטוח ימצא דרך לרפא אותך!" קרא בתקווה.
"עזוב את זה" היא אמרה חלושות ויצאה משם.

רון המשיך לעמוד במרכז הרחבה, והביט בה במבט מלא רחמים. הוא ידע שהיא מספיק חזקה כדי לעמוד בזה לבד. הוא ידע שהדבר האחרון שהיא רוצה במצב הזה זה עזרה. אבל הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. הוא הרגיש שהוא חייב לעזור.

הפרק הקודם