אין מרד- משחקי הרעב

רעש. צעקות. הבזקי מצלמות. הגענו הביתה.

אני ופיטה ירדנו מהרכבת ונופפנו לכולם. לאמא שלי, לפרים, לגייל.. גייל נראה כועס. אבל אין לו על מה.

הוא אף פעם לא אמר לי שהוא מרגיש משהו חוץ מידידות כלפיי, אז מותר לי לעשות מה שאני רוצה.

אני מאתרת את מאדג' בקהל, והיא על כיסא ליד אביה, ראש העיר של מחוז 12, ומנופפת לי.

מאדג' הביאה לי את הסיכה. הסיכה הזאת נתנה לי כוח להמשיך במשחקים.. היא עזרה לי לגרום לרו לבטוח בי. רו..

אני לא מאמינה שלא הצלתי אותה.

איך יכולתי לחשוב על עצמי? אני בטוחה שאם זאת הייתה פרים, ומישהו אחר היה שם, הוא היה מציל אותה במקום חייו שלו.

אבל לא יכולתי להציל אותה..

ומאז היום הזה, שהמיועד ממחוז 1 זרק עליה חנית, אני מתאבלת עליה. גם על הנער ממחוז 1. כולנו צעירים מדי כדי למות.

הקפיטול פשוט סדיסט. הם אוהבים לצפות בנו מתים, סובלים. זה מצחיק אותם.

אבל עכשיו אני מחזיקה את ידו של פיטה, שאוהב אותי, ואני אותו, והמחשבה על זה מחזיקה אותי על הרגליים. לא מתמוטטת.

		הפרק הבא