אין מרד- משחקי הרעב

בעוד יומיים מתרחש לכבודנו קרנבל. בגלל שחזרנו בחיים.

אני לא רוצה קרנבל. אני חושבת שזה מטופש. לא מטופש כמו החגיגות בקפיטול. חגיגות של "אנשים עומדים למות, בואו נחגוג".

החגיגות האלה יותר מוצדקות, בגלל שחזרנו הביתה בחיים, אבל לדעתי זה ממש לא נחוץ. כלומר, מן הסתם כל המחוז שמח שחזרנו הביתה בשלום,

שבפעם הראשונה זה 24 שנים חזר מנצח ממחוז 12, שעכשיו הם עומדים לקבל אספקת אוכל ומזון... אבל.. הם רוצים לציין את זה בקרנבל.

טוב, מילא. מה שאני באמת מפחדת ממנו, זה הפגישה היום עם גייל. זאת הפעם הראשונה שאני אפגוש אותו מאז החזרה הביתה. הוא מאוד כועס עליי.

אני לא מבינה למה. אין לו שום סיבה. הוא אף פעם לא אמר לי משהו על הרגשות שלו כלפיי, והוא מתנהג כאילו בגדתי בו או משהו.

אני לא בוגדת. אני פשוט אוהבת מישהו אחר.

*נקודת מבט גייל*

היא טוענת שזאת לא בגידה, כי אף פעם לא היינו ביחד. אבל העובדה שכל רגע מזמנה הפנוי היא מבלה איתו זה לא בגידה?

פעם היינו חברים הכי טובים. לא שמנו עליו. אולי רק כשקנינו ממנו לחם. אבל עכשיו היא דבוקה אליו כמו שפחם דבוק לי לנעליים ממכרות הפחם הארורים האלה.

גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול למנוע את הפגישות שלה איתו, כי אני כל הזמן במכרות.

חייבת להיות דרך.

*נקודת מבט פיטה*

סוף סוף היא אוהבת אותי. בהתחלה חשבתי שזה משחק, הצגה, אסטרטגיה שהיא בנתה כדי לשרוד.

אבל היא לא הייתה ממשיכה בזה.. נכון?

אז היא כן אוהבת אותי.

אני מתהלך במחוז והמון נערים נועצים בי מבטים עוינים. קטניס חשבה שצחקתי כשאמרתי שהרבה אוהבים אותה.

אני לא צחקתי. כל הזמן אני מוצא הפתעות לא נעימות במקומות שאליהם אני הולך. צבע מתפוצץ, השפלות, כל מיני דברים כאלה.

קטניס לא יודעת, אני לא רוצה שהיא תדע. המבטים הכי גרועים הם של גייל. אני לא יכול לסבול אותם. הוא רוצה לגנוב לי את קטניס. 

אבל אני אלחם בחזרה.

--

אני יודעת שהפאנפיק לא מעניין עכשיו, אבל הוא יהיה מעניין, מבטיחה

הפרק הקודם