קייטלין נלסון

טוב, המשכתי בכל זאת, כי היה רק פרק אחד.
אבל אני רוצה לדעת שיש קוראים, ולכן אני יחכה שיהיו לפחות 2 תגובות, אז תגיבו(:


חלפו אחד עשרה שנים מאז המקרה.
באותה שנה מר וגברת נלסון היו מאוד עצובים, וגברת נלסון נכנסה להריון, וילדה בן.
שמו אדם.
כשקייטלין הייתה בת עשר וחצי, הוא היה בן תשע ושמונה חודשים.
"אמא! דולי נקרעה לי!" צעקה קייטלין, או בעצם, גרייסי, מהסלון.
הם לא רצו שקייטלין תזכור אף פרט, והדביקו לה שני הורים מאמצים ושם חדש.
גברת קופר, שכיבסה בחדר הכביסה יצאה ממנו והלכה לסלון.
"את לא חושבת שאת גדולה מדיי בשביל דולי?" שאלה.
"לא אמא! אם לא היית שולחת אותי למורים פרטיים, אולי היו לי חברים!" היא ענתה.
גברת קופר שתקה, ואז, 14 דפיקות במנגינה מסויימת נשמעו בדלת.
"אוי ואבוי" לחשה לעצמה גברת קופר ואז צעקה: "גריי חמודה, לכי רגע לחדר, טוב?"
הילדה קמה והלכה לחדרה וסגרה את הדלת, שם התחילה לפרט לבובתה המסורקת והמגונדרת עם קרעים בשמלה על סדר יומה.
בחור עוטה גלימה שחורה סימן לגברת קופר לצאת אחריו החוצה.
"יש לנו בעייה, לגביי הילדה" אמר האיש.  
-"כן, שמתי לב, פעם ראשונה שהשתמשת בקריאה למקרי חירום".
-"קרה לנו פעם שאחד או אחת הילדים שהיינו בטוחים שהם הנבחרים נשלח להוגוורטס?"
-"אני חושבת שכן... אלקסיס קלארק. לא הצלחנו למנוע ממנה מלקבל את המכתב...".
-"קייטלין היא גם כזו".
-"אבל... מה נעשה?! אי אפשר לשלוח אותה וגם אי אפשר למנוע ממנה מלקבל את המכתב!"
-"אסור לנו לאבד אותה! בטח שהיא מתקרבת לגיל 12! ואני חושב שיש לי רעיון..."

"היי אבא, אני חייב לספר לך משהו" אמר אדם המתבייש.
"מה אתה רוצה לספר, בני היקר?" שאל מר נלסון.
"נכנסתי לחדר שינה שלך..." התחיל אדם לספר.
-"אבל אמרתי שאסור!"
-"אני מצטער! אבל תקשיב. ראיתי שם תמונה של ילד, תינוק. ראיתי תמונות שלי תינוק, וזה לא אני. לי היה שיער ג'ינג'י, וקצת שיער, ויש לי עיניים חומות. לתינוק הזה יש שיער שחור ועיניים כחולות. ולך אין עיניים כחולות. ולפי מה שאני זוכר גם לאמא לא היה עיניים כחולות. אז מי זה?"
-"בני, באמת לא כדאי שאתחיל לספר לך עכשיו..."
-"אבא בבקשה. אני פשוט מרגיש שאני חייב לדעת מי זה התינוק הזה".
-"לך לחדר, אדם".
אדם הלך לחדרו.
האב ליטף תמונה של אישתו ותמונה של ילדתו, בעלת השיער השחור וכחולת העיניים.
"כמה שאני מתגעגע אליכן" חשב לעצמו, ונזכר למראה אשתו החולה במיטתה, לא מסוגלת לזוז, ואדם בן ה-5, בוכה גם הוא. הוא נזכר במראה אשתו הבוכה למראה המיטה הריקה, אשר הייתה אמורה להיות מלאה.
"הוא מסתכל על התינוק" חשב אדם כשהציץ מאחורי אביו.
"אני חייב תשובות" אמר לעצמו ובשקט נכנס לחדרו של אביו.

הפרק הקודם		הפרק הבא