הראשון(ה) של ניקו

*אל תתייחסו לשום דבר שכתוב פה ברצינות. אני יודעת שבמהלך המלחמה עם קרונוס ניקו לא היה בן ארבע עשרה, הוא היה בין 10-12, ופרסי ואנבת' לא היו זוג עדיין והם לא גרו בדירה ואין שום שיקוי נגד מפלצות. אל תתייחסו לפרטים הקטנים בבקשה. זהו פיק להנאה בלבד.
*הרעיון הבסיסי אינו מקורי. ראיתי תמונה (שאותה אפרסם רק באפילוג כי היא ספוילר) וסיפרו את הסיפור בכמה משפטים. החלטתי שאני חייבת לעשות מזה פיק של עשר פרקים ופחות ככה. זה היה רעיון מדהים ועצוב ולהקה שאני אוהבת הוזכרה שם ^-^ הרעיון הבסיסי לא שלי, אבל כל השאר די מקורי. כשתראו את התמונה (ואתם תראו, אני מבטיחה) אני בטוחה שתבינו...
אשמח אם תגיבו!
תהינו! 

פרק 1

"אתה לא רציני!" קרא ניקו. "אתה לא באמת מצפה שאלך לבית הספר, כשאנחנו במלחמה!" אבל פרסי רק שילב את ידיו.
"אין ברירה ניקו, אתה חייב." אמר והביט בנער בצער.
"ומפלצות?"
"כבר אמרתי לך," נאנח פרסי. "כירון רקח שיקוי שאתה שופך על עצמך ומרחיק ממך את המפלצות. זה מה שאני שופך עליך כל יום." ניקו אמנם ידע את זה, אבל הוא בכל זאת ניסה.
"יש עליו השפעת ריח מסוימת?"
"רק המפלצות מריחות את זה." ניקו נאנח, מנסה לחפש עוד דברים שיכולים להשתבש. הגלגלים במוחו עבדו במהרה.
"אתה יודע שקרונוס רוצה שאעבור לצד שלו!" התפרץ ניקו.
"אל תדאג, הוא לא יחטוף אותך." אמר פרסי. "הוא רוצה שתהיה בצד שלו, ואיומים על החיים שלך לא יעזרו."
"אז איומים על מה כן יעזרו?" שאל. פרסי הביט בו בעצב. הוא לא רצה שידע. הוא בסך הכל בן ארבע עשרה. לא הבדל גדול מחמש עשרה ועשרה חודשים, אבל פרסי ידע, שלניקו יש מה להפסיד. 
"עזוב את זה עכשיו."
"אבל-"
"מחר אתה מתחיל ללמוד בכיתה ח' בין אם אתה רוצה את זה, ובין אם לא. עכשיו לך לישון, אתה צריך לקום בשבע." ניקו נאנח, והלך לחדר השני. זו הייתה דירת שלושה חדרים שניקו, פרסי ואנבת' שכרו כדי לחיות בניו יורק. השיקוי שכירון רקח להם היה מעולה, ושום מפלצת לא התקיפה אותם.
חוץ מהפעם במוזיאון המדע שהשפעת השיקוי החלה להתפוגג. והפעם בקניון שנשפך על פרסי חלב והם גילו שחלב מנטרל את השפעת השיקוי, והפעם ההיא בבית עצמו, ועוד המון פעמים שהתכנית די השתבשה.
הסלון והמטבח בבית היו מחוברים, קצת צפופים, אבל לא יותר מדי. עדיין היה הבדל בין סלון למטבח. בסלון הייתה ספה שמיועדת לשני אנשים וכורסא קטנה בצבע שחור, עם שולחן עץ בהיר מלפנים, וטלוויזיה ישנה ועבה על הדלפק. במטבח היה מקרר, גז, תנור, וכמה מגירות שהכילו קופסאות שימורם.
היה חדר קטן של אמבטיה ושירותים בסוף המסדרון.
בחדר אחד ישנו פרסי ואנבת' (הם דנו על זה רבות, והזוג חתמו על הסעיף בחוזה שנאסר עליהם לעסוק בפעילות לילית במיטה שהיא לא שינה). החדר קושט בפוסטרים מצד אחד של ים, דולפינים, וגולשי גלים, ומצד שני בכל מיני מוזיאונים ומקומות אדריכלים מפורסמים. בחדר הייתה ספרייה קטנה וכיסא קטן, מיטה נפתחת בפינה ומולה ארון מעץ בהיר.
ניקו נכנס לחדרו שלו בסערה וצנח על מיטתו עם הסדינים של הגלגלות. קירותיו היו מסוידים בשחור, ועליהן פוסטרים של גלגלות ולהקות מטאל. הספרייה שלו הייתה מעץ, כמו של פרסי ואנבת', אבל עץ שחור שתרם לאווירה הקודרת שניקו כל כך אהב. על השידה ליד המיטה עמד אם פי עם כל השירים הרצחניים של ניקו, והאוזניות השחורות לידו. מול המיטה שלו, בדומה לפרסי ואנבת', עמד ארון מעץ שחור ולידו כיסא שחור. גם מיטתו הייתה נפתחת, אבל לניקו מעולם לא הייתה סיבה לפתוח אותה, וחדרו היה מרווח יותר מהחדר של פרסי ואנבת'.
בגדים היו מפוזרים על הרצפה. בגדים שחורים, כמובן.
מבלי אפילו להחליף לפיג'מה, הוא נרדם, חושב על יום המחרת.

תחושה קרירה דגדגה באוזנו. רטובה. 

"פרסי!" צעק ניקו ודחף את פרסי השואג מצחוק מעליו. שביל המים נחת על ניקו הזועם.
"קראתי בשמך, צעקתי באוזן שלך, ניערתי אותך, ואתה לא קם!" קרא פרסי כשהוא עדיין נחנק מצחוק. שיערו השחור היה פרוע ועיניו הירוקות מכווצות ודומעות.
ניקו קם בעצבנות והלך לחדר האמבטיה, משאיר את פרסי הצוחק מאחור.
ניקו התקלח בזריזות, ויצא עם החלוק לחדרו, שם ראה את פרסי עדיין צוחק.
"פרסי, עוף מפה!" צעק ניקו. פרסי קם ודידה לעבר חדרו כשיכור, הוא הגיע עד למשקוף הדלת, ונשען עליו.
"אנבת'! בואי קחי את החבר השיכור שלך מפה!" צעק ניקו. אנבת' הופיעה במהרה וגררה את פרסי מהאוזן למטבח כשהוא צועק 'אאוץ' ', 'איה' ו- 'זה כואב!'
ניקו נכנס לחדרו ופתח את ארונו. למרבה המזל, פרסי אמר שאין תלבושת אחידה לבית הספר הזה, אז ניקו הוציא מכנס שחור וחולצה עם דפוס גלגלות עליה.
הוא יצא למטבח ואכל דגנים בשקט בזמן שפרסי ממשש את אוזנו ומגחך לעצמו, ואנבת' מגלגלת את עיניה.
"מה השעה?" שואל ניקו.
"שבע." אמרה. לקח לניקו שנייה להבין מה זה אומר.
"אתה תאחר." אמר פרסי בשעשוע. ניקו קם במהירות, לקח את תיקו השחור ששם להקת הרוק 'Avenged Sevenfold'  התנוסס וסמל הגלגלת עם כנפי העטלף היה כתוב מתחת לשם, והחל לרוץ לבית הספר, תוך כדי שהוא חושב במרירות שלא סיים את ארוחת הבוקר שלו. 

		הפרק הבא