הראשון(ה) של ניקו

סליחה שהפרק כז קצר, זה סוג של פרק מעבר... 
מקווה שתאהבו!
אשמח לתגובות!
תהינו!  

פרק 2

הוא הגיע למבנה רעוע צבוע בכתום בוהק.
"ח'4, ח'4, איפה לעזאזל ח'4?!" מלמל ניקו לעצמו. הוא ראה את כל הכיתות, עד ח'7, אבל משום מה ח'4 החליטה להסתתר ולהתחמק מעיניו.
לבסוף מצא את הכיתה. הוא רץ אליה ופתח את הדלת במהירות, חזו עולה ויורד בהתנשפויות. על פי השעון העגול על הקיר הוא ראה שאיחר בעשר דקות.
"א-א-אני מצטער." מלמל ניקו ושמט את תיקו על הרצפה.
"זה בסדר. אני לילי." אמרה המורה בחביבות. היא הייתה שמנמנה במעט, אבל פניה טובות. "ילדים, זה התלמיד החדש, ניקו די אנג'לו." אמרה. ניקו הנהן. כל הילדים הסתכלו עליו במבט נרתע ובוחן.
ניקו ידע מה הם רואים.
נער גבוה במעט יותר מהממוצע, בעל עור לבן וחיוור כל כך. עיניו שחורות ואפלות הבולטות תחת העור החיוור, מתחתיהן שקעים קטנים המעידים על חוסר שינה. שיערו השחור כהה כלילה, פרוע וסתור כיוונים. קווצת שיער נפלה על עיניו כשרץ וניקו לא טרח אפילו להזיז אותה. כפפות שחורות שלא כיסו את האצבעות היו על ידיו, ומעל חולצת הגולגולת ה"מפחידה" היה מעיל שחור עם פרווה לבנה מדומה בצווארון.
"אתה יכול לשבת ליד אוונג'לין." אמרה המורה והצביעה למקום בשורה האחרונה בכיתה ליד החלון, שם ישבה נערה שהרימה את ראשה במעט כששמה נזרק לחלל האוויר.
שיערה היה שחור, ובאלכסון הוא נצבע בכחול. כהה בהתחלה ותכלכל בקצוות. עיניה היו כחולות עמוקות כמו הסערה, ואיפור שחור עיטר אותן. הוא מעולם לא היה חובב גדול של איפור, אבל המעט ששמה אכן הדגיש את עיניה באופן דרמטי ויפהפייה. הוא תהה איך הייתה נראית בלי האיפור. בגדיה היו שחורים ועל אוזניה היו אוזניות שחורות. אבל מה שתפס במיוחד את תשומת ליבו ומה שראה ראשון היה חולצתה. חולצה שחורה עם הכיתוב 'Avenged Sevenfold' וסמל הלהקה, גולגולת מכונפת מתחת לכיתוב. בגב החולצה היה פסנתר כנף שחור עולה באש.
ניקו אחז ברצועת תיקו וכיתף אותו על כתפו. הוא החל ללכת אל כיוון הנערה. היא נשענה על החלון והביטה החוצה במבט עצוב. מבטה רפרף על פניו ועל תיקו כשהתיישב לידה.
"פתחו את החוברות שלכם בעמוד 163 חלק-"
"סליחה, המורה?" שאל ניקו כשידו מורמת. "אין לי ספר."
"תסתכל עם אוונג'לין." השיבה וחזרה ללמד היסטוריה.
"את יכולה לשים את זה באמצע?" שאל ניקו את אוונג'לין. היא העיפה בו מבט קצר רוח ושמה את החוברת באמצע.
בסוף השיעור הכפול של היסטוריה, הייתה הפסקה. ניקו ארז את חפציו די באיטיות, בזמן שאוונג'לין ארזה את חפציה במהירות ובהתלהבות תוך כדי העפת מבטים החוצה. היא לקחה את תיקה על כתפה.
"תיק יפה." אמרה ויצאה מהכיתה במהירות, כאילו היא מתרגשת לצאת החוצה. ניקו חייך לעצמו ואז קלט מה הוא עושה, וזה הגביר את חיוכו. הפעם האחרונה שהוא חייך... הייתה כשהיה עם ביאנקה, כשסיפרו לו שהוא בן האדס. המחשבה הכאיבה לו כל כך והחיוך נמחק מפניו מיידית והבעה של כאב החליפה אותו. הוא אגרף את ידיו ולקח את תיקו על כתפו.
"היי," נערה ניגשה אליו. שיערה היה בלונדיני ארוך שגלש עד הרצפה וטאטא אותו למופת, ועיניה היו חומות ורעות, מכוסות באיפור ורוד מוגזם. "אני אמילי. אתה יודע שגם אני איטלקייה?" אמרה ומצמצה כמה פעמים בעיניה. אולי היא חשבה שזה יפה, אבל ניקו חשב שזה נראה כאילו יש לה טיקים בעיניים. "חבל שנתקעת עם המופרעת הזו, היית יושב לידי." אמרה בנימה פלרטטנית.
ניקו חשב מה היה קורה אם פרסי היה פה. טוב, הבחור היה צוחק עליו לכל החיים ולא עוצר לנשום לרגע. ואיכשהו הממזר היה מצליח להישאר בחיים.
"אני צריך ללכת." אמר ניקו בקדרות והלך לכיוון הדלת.
"נתראה בשיעור מדעים!" אמרה אמילי בקול צווחני. ניקו גלגל עיניים לעצמו ויצא לחצר.
הוא סקר בעיניו את חצר בית הספר. הוא ראה את אולם הספורט, שם הייתה דלת ומעליה היה רשום 'מקלט'.
'בינגו' חשב ניקו. כל שרצה היה להתבודד. אבל בשביל להגיע לשם הוא היה צריך לחצות את המגרש, איפה שכל המקובלים שיחקו כדורגל.
הוא קיווה שיצליח לעבור את זה בשלום, אבל חלק קטן בתוכו ידע שעימות מצפה לו.
ניקו נאנח, והחל ללכת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא