האחות של הארי

פאנפיק ראשון שלי :)

בדרך כלל הפרק הראשון שלי ממש משעמם, אז תיקחו את זה בחשבון...

אם יהיו תגובות אני אמשיך... התגובות והביקורות ממש חשובות לי!

~ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג המדהימה~

 פרולוג:

הארי התעורר לבוקר שגרתי נוסף בבית היתומים "אירידו".

הוא עשה את כל הדברים הרגילים שעושים בבוקר: התלבש, צחצח שיניים, הבריש את שיערו בחטף ורק אחר כך העיר את אחותו, אנה.

היה ניכר לעין שהארי ואנה היו תאומים: היה להם את אותו פרצוף, כמעט בדיוק, רק שעיניו של הארי היו ירוקות ואילו של אנה בצבע דבש. מאחר וגדלו בבית יתומים, הם לא היו כמו אחים רגילים: הם מעולם לא רבו, ואם כן אלה היו ויכוחים קטנטנים בקשר לדברים לא מאוד חשובים.

מאוחר יותר, הם ירדו לחדר האוכל תוך כדי שהם משוחחים את שיחת הבוקר הרגילה שלהם.

אנה: "אני מתגעגעת לאמא ואבא."

הארי: "גם אני. זה פשוט חולני. אני בקושי מכיר אותם, ובחיים לא התגעגעתי למישהו כמו שאני מתגעגע אליהם."

אנה: "זה פשוט לא פייר. למה מגיע לנו לחיות ללא הורים? בגלל תאונת דרכים מקוללת. אוף."

השיחה הייתה זהה כל בוקר, במשך שלוש שנים. ובכל זאת, לאף אחד מהם לא נמאס להגיד בדיוק את אותם דברים.

הם לא ידעו איזו טעות משמעותית הייתה בדבריהם. לילי וג'יימס פוטר לא מתו בגלל תאונת דרכים. הם מתו בגלל שניסו להגן על ילדיהם. והם אכן הצליחו. לאחר שזה-שאין-לנקוב-בשמו הרג אותם, הוא ניסה גם להרוג את התאומים, אך ללא הצלחה. הוא מת, והתאומים נשארו עם קווצות שיער אפורות תואמות שהשתלבו בטבעיות בתוך שיערם השחור. אנה תמיד הייתה צובעת את הקווצה שלה בצבעים שונים - ורוד, כחול אדום.

תוך כדי שאכלו (בייקון יבש וביצה מקושקשת עשויה מאבקת ביצים), מנהלת בית היתומים, גברת לורנס, נכנסה לאולם וקראה להארי ואנה פוטר.

הארי ואנה לא חשבו פעמיים וצייתו, כי גברת לורנס הפחידה אותם למוות. היא אמנם נראתה קטנה ועכברית, אבל ידעה להעניש כשהיה צורך בכך. ומבחינתה, כמעט תמיד היה צורך בכך.

הארי תהה מה עשו, ומדוע המנהלת קוראת להם.

הם נכנסו למשרד המנהלת בחשש, וראו שם אדם שלא הכירו.

הוא נראה זקן מאוד. על עורו היו קמטים רבים, וזקנו היה כל-כך ארוך שיכל לתחוב אותו מתחת לחגורה, שלא ישבה עליו טוב.

"אמה יקרה, אני אשמח לדבר עם התאומים בפרטיות." אמר האיש הזקן.

"בסדר גמור, אלבוס." אמרה גברת לורנס, ויצאה מהחדר מלווה ברעש הפלונק-פלונק של העקבים שלבשה.

"מי אתה?" שאלה אנה במהירות ברגע שגברת לורנס עזבה את החדר.

"אני אלבוס דמבלדור. שבו, יש לנו הרבה דברים לדבר עליהם."

***

הם נסעו ללונדון ברכבת ביחד עם פרופסור דמבלדור (הארי כבר התרגל לקרוא לו כך), נרגשים ומוכנים לקראת הנסיעה להוגוורטס.

דמבלדור הושיט להם שני כרטיסים לבנים עם מספר עליהם. "אלה כרטיסי הרכבת שלכם," אמר להם דמבלדור. "תשמרו עליהם!"

נשמע קול נפץ, ובאורח פלא דמבלדור נעלם מהמקום שבו היה.

***

הימים זחלו באיטיות. יום ועוד יום ועוד יום, כשהדבר היחיד במחשבתם של התאומים הוא הוגוורטס.

הם כל כך ציפו לאחד בספטמבר. למרות שבילו כמחצית מחודש אוגוסט בפונדק\אכסנייה שמיועדת אך ורק לקוסמים בשם "הקלחת הרותחת", הם כבר ציפו בקוצר רוח ללכת לבית הספר וללמוד להיות קוסמים בעצמם.

כשהיום סוף-סוף הגיע, דופק לבו של הארי היה מואץ במשך כל היום. הוא כל-כך התרגש, ברמות שאי אפשר לתאר במילים. הוא ציפה וציפה, ולא התאכזב.

בעל פונדק הקלחת הרותחת, טום, הסכים להסיע אותם לתחנת הרכבת קינגס קרוס. במשך כל הנסיעה לא הארי ולא אנה דיברו, משום שהיו נרגשים ומלאי ציפייה.

"רציף תשע ושלושה רבעים," אמרה אנה כשהגיעו. "יש דבר כזה בכלל?"

"כמובן שכן," אמר טום, "את תראי."

טום הסביר להארי ולאנה במהרה איך להגיע לרציף שלהם. "כל שאתם צריכים לעשות הוא לרוץ אל הקיר שבין רציף תשע לעשר. אתם פשוט תיבלעו בו. אל תחששו. זה רק יתרום לכך שלא תצליחו."

לרוץ אל הקיר? חשב לעצמו הארי. הוא משוגע.

אבל להפתעתו הרבה, אנה רצה היישר לתוך הקיר. "אנה!!!" הוא צעק, מה שהגביר אליהם את תשומת הלב.

אולם אנה לא הקשיבה לו. היא רצה היישר לתוך הקיר ו...נבלעה בו. בדיוק כמו שטום אמר. הארי התחיל לפקפק בכל העסק הזה פחות ופחות. גם הוא רץ היישר את תוך הקיר, ונבלע בו גם הוא.

הם נכנסו לרכבת, ומצאו שכל התאים היו מלאים.

מלבד תא אחד.

ישב בו רק ילד אחד. הוא היה ג'ינג'י ומנומש, ונראה בודד ומדוכדך.

"אפשר לשבת פה?" שאל הארי בחביבות. "כן, בטח!, אמר הילד, ופניו אורו.

"רון וויזלי," אמר הילד. "איך קוראים לכם?" שאל, ואז קלט. "הפוטרים."

"אממ, אנחנו מכירים אותך?" שאלה אנה.

"לא," ענה הילד בחיוך. "אבל כל עולם הקוסמים מכיר אתכם!"

כמובן, הארי חשב על מה שפרופסור דמבלדור אמר להם על זה-שאין-לנקוב-בשמו. הסיפור עדיין נראה לו קצת לא הגיוני, אבל אם הרון הזה מכיר אותו, למה שלא יהיה אמיתי?

הארי ואנה התיידדו במשך כל הנסיעה עם רון. הוא היה ילד מאוד חביב ונחמד, והארי חשב שטוב שיהיה לו ידיד מלבד אנה בהוגוורטס.

		הפרק הבא