סוד

'סוף סוף אני בת 11! כמה זמן חיכיתי ליום הזה!' חשבתי לאחר שקמתי וחייכתי לעצמי, הסתכלתי על השעון- עכשיו 6:24... 'איך קמתי כל-כך מוקדם?!'

החלטתי לרדת למטה, 'לפחות אני לא אאחר לבית ספר היום...', מזגתי לעצמי קורנפלקס עם חלב והתיישבתי על הכיסא השחור.

גמרתי לאכול ב-6:33 (יש לי אובססיה לבדוק מה השעה) והלכתי לקחת את הכדור שאני צריכה לקחת בכל יום, הוצאתי אותו מהקופסא ופשוט בלעתי, לא התקשיתי בכלל.

כיווצתי את פניי בגועל 'איכס!'.

הלכתי לקחת את הדואר כמו שאני עושה בכל יום, לקחתי את המכתבים מהשטיח שבכניסה והלכתי לסלון, הנחתי אותם על השולחן.

הלכתי לשמוע קצת מוזיקה, הקשבתי ל"Let It Be" של הביטלס-השיר הזה משקף בדיוק את מה שקרה לי בחיים, בלי ששמתי לב התחלתי לשיר אותו, עצמתי את עיניי ולא הפסקתי להשמיע אותו,

הזמן עבר בלי ששמתי לב, לאחר כמה פעמים שהשמעתי אותו מחדש, צחוק חלש הקפיץ אותי, השעה היתה 7:03 ובדלת ראיתי את אחי הקטן, ניק, מצחקק לעצמו "את שרת לעצמך! מה זה הקול המכוער הזה?" הוא צחק בצחוקו המוזר, המתגלגל... כשאני יהיה מפורסמת הוא יצטער על זה שהוא עצבן אותי במשך כל הילדות שלנו!

"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בפרצוף חמוץ "אמא קוראת לך, היא אמרה שהיא לא רוצה שתאחרי שוב" הוא אמר, הוציא לי לשון והסתלק

ירדתי למטה בייאוש 'איזה ילד מטומטם!' "מה אמא?" שאלתי את אמי "מזל טוב מתוקה! בואי תאכלי ארוחת בוקר" היא אמרה בשמחה "אכלתי כבר..." מלמלתי "מתי אכלת?" היא שאלה בפליאה "ב-6 וחצי, אני צריכה להתלבש" אמרתי ועליתי במדרגות "אבל את אכלת קורנפלקס, אני רוצה להביא לך משהו הרבה יותר טוב" היא אמרה, לא התרגשתי-היא תמיד עושה לי עוגה... 'מי אוכל עוגה בבוקר?!' "לא תודה אמא, אין לי כוח לעוגה" אמרתי בעייפות, 'למה התעוררתי כל-כך מוקדם?!' "זאת לא עוגה, יום הולדת 11 זה יום הולדת מיוחד מאוד-הכנתי משהו הרבה יותר טוב מעוגה" היא אמרה 'ממתי יום הולדת 11 זה יום הולדת כל-כך מיוחד?' אבל הסתקרנתי קצת, ירדתי למטה והלכתי למטבח, הסתכלתי במחבת, היה שם פנקייק! אני מתה על פנקייקים! אמא שמה עליו שוקולד צ'יפס ורוטב מייפל 'יאמי!' עוד רגע הזלתי ריר! אכלתי בהנאה ואמי חייכה באושר "נו קדימה, לכי להתלבש, שלא תאחרי" היא אמרה בחיוך

חייכתי בחזרה ועליתי למעלה, זרקתי על עצמי חולצת טריקו לבנה וג'ינס, שמתי את נעלי הספורט השחורות שלי, צחצחתי שיניים וירדתי למטה.

אמא שלי הסיעה אותי לבית הספר - בשעה הראשונה הייתה מתמטיקה, הגעתי בעשרה לשמונה בפעם הראשונה! כשנכנסתי לכיתה כל חברותיי התנפלו עליי בקריאות מזל טוב, "סוף סוף את בגיל שלי!" אנני אמרה לי באושר

"מזל טוב מושלמת!" שלי אמרה לי וחייכתי אליה, אחר-כך, והופתעתי מזה מאוד, ג'ון ניגש אליי בביישנות ולחש לי "מזל טוב אליסון" 'תודה' אמרתי לו בחזרה וחייכתי בהתרגשות, כל חברותיי הסתכלו עליי ולאחר שהוא הלך הן באו וצחקקו, חייכתי בשמחה.

פמלה נכנסה לכיתה וכולם חזרו למקומות שלהם "שלום לכולם" היא אמרה בחיוך, אני אוהבת את המורה הזאת-היא מאוד נחמדה! למרות שהמקצוע משעמם מאוד, במשך השיעור הסתכלתי על ג'ון-על השיער השטני שלו, על העיניים הירוקות-כחולות, 'הוא פשוט מושלם!' חייכתי לעצמי, לפתע הוא הסתכל, חייכתי והורדתי את ראשי בביישנות, מזווית עיני ראיתי אותו מחייך וחוזר להסתכל על פמלה, לא הקשבתי ולפתע שמעתי את שמי "אליסון? אליסון!!" פמלה אמרה

"ממ-מה?" שאלתי ללא הבנה,כולם הסתכלו עליי, 'אוף אני מפגרת' הסתכלתי על ג'ון וראיתי שהוא הוריד את מבטו, "ביקשתי ממך לענות על התרגיל" פמלה אמרה, למזלי התרגיל היה רשום על הלוח ופתרתי אותו בקלות, אני טובה בחשבון... "כל הכבוד אליסון!" פמלה אמרה לי בגאווה, כנראה שהתרגיל הזה היה אמור להיות קשה... הנעתי את כתפיי וראיתי שג'ון הסתכל עליי בחיוך - הוא נראה כל-כך חמוד כשהוא מחייך, בעיקר כשהוא מחייך כשהוא מסתכל עליי 'אוף אני כל כך אוהבת אותו! הלוואי שהיה לי את האומץ להציע לו חברות... אבל אין לי, וגם אם היה לי לא הייתי יכולה' הפסקתי את המחשבות שלי והתחלתי להקשיב לשיעור.

בסוף היום נשארתי, כמו תמיד, אחרונה עם אנני, ליאם, טים, ג'ניפר ומייק-הפעם ג'סיקה וג'ון נשארו גם אחרונים... מוזר, הם יוצאים ראשונים בדרך כלל... ג'סיקה ארזה את התיק במהירות ויצאה מהכיתה, ג'ון לא נראה ממהר...

ליאם וטים הלכו, הם ממהרים לחוג כדורגל, אנני גמרה לארוז אבל היא חיכתה לג'ניפר שהכניסה עכשיו את הקלמר, היא גמרה לארוז והן הלכו, אנני החטיפה לי "מזל טוב" מהיר והלכה, מייק הסתכל עליי ועל ג'ון ומיד חייך, בלי לגמור לארוז הוא לקח את מה שנשאר לו ויצא-תמיד נשארתי אחרונה, אבל גם ג'ון נשאר עכשיו... 'אוף עכשיו אנחנו לבד בפעם הראשונה ואני לא יכולה להגיד לו כלום...' אני חושבת שאני מרגישה דמעות, אין לי מושג למה, אולי כי אנחנו בחיים לא נוכל להיות ביחד... אני לא יכולה עם זה... "ביי" אמרתי והסתובבתי במהירות בשביל שלא יראה את הבכי שלי "רגע.. חכי רגע" הוא אמר "מה?" שאלתי, בלי להסתובב, ניגבתי את פניי וגרמתי לקולי להישמע רגיל "אני צריך להגיד לך משהו... את יכולה להסתובב?" הוא שאל והסתובבתי, עם ראשי למטה "תרימי את הראש" הוא אמר, ניגבתי את עיניי והרמתי את הפנים שלי, הוא לא שם לב שבכיתי-למזלי-"אני צריך להגיד לך משהו חשוב..." הוא אמר בביישנות "מה?" שאלתי בתקווה-לא תקווה, לא יודעת מה לעשות... "אני מנסה להגיד... אבל זה לא יוצא לי מהפה..." הוא מלמל "פשוט תגיד, אני מבטיחה לא לצחוק" אמרתי לו והסתכלתי בעיניו בנאמנות, הוא האמין לי "את.. את רוצה אולי.." הוא התחיל ועצר באמצע "מה?" שאלתי בהתרגשות "את רוצה להיות החברה שלי אולי?" הוא שאל בחשש, הסתכלתי עליו בעצב "אני רוצה" אמרתי והוא חייך "אבל... אני לא יכולה, אסור לנו לעשות את זה, אסור לי לעשות את זה" אמרתי ורצתי משם בכאב, כשהתרחקתי התחלתי לבכות, אני בוכה מכל דבר אבל זה באמת כואב... 'איך ילדה בת 11 אמורה להתמודד עם זה?' 

חזרתי לביתי, נכנסתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת, עליתי על המיטה ובכיתי לכרית,

לאחר כמה דקות ראיתי מעטפה שהועברה מתחת לדלת חדרי... קמתי מהמיטה וניגשתי אליה,הרמתי אותה וראיתי שכתוב עליה:

גברת א. ליץ' ברייסון

החדר האמצעי בקומה השנייה

דרך טוטנהאם קורט

מרכז לונדון

פתחתי את המעטפה באיטיות ולקחתי את אחד הדפים שהיו שם, היה כתוב:

בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהלת: מינרווה מקגונגל

(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשפת גדולה, קוסמת ראשית, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי).

גברת ברייסון היקרה,

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלח ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

                                                             בכבוד רב,

                                                                                                                   מינרווה מקגונגל

                                                                                                                      המנהלת

גיחכתי, "זה לא מצחיק, ניק!" הוא לא ענה, פתחתי את הדלת, הוא לא היה שם... זה לא כתב שלו וזה לא במחשב-זה לא עיפרון או עט, זה רק דיו...

'אני? קוסמת? ממש', החלטתי להתעלם וחזרתי לשכב במיטתי, נרגעתי קצת, כבר לא בכיתי, העיניים שלי נעצמו לאט-לאט, אני נרדמתי...

		הפרק הבא