מצנפת המיון

כל שנה אותו דבר אצלי: אני ממציאה לי שיר במשך שנה שלמה ואז שרה אותו לתלמידים החדשים שבקרוב אמיין. ואז פעם נוספת אחשוב על שיר, שוב אשיר ושוב אמיין. נמאס לי.

לשיר, למיין תלמידים ולהתפלל שאי פעם יקרה משהו מעניין בחיי, אלו תפקידי היחידים. אבל זה קרה, אחרי אלפי שנים זה סוף כל סוף קרה. בשנה אחת, כשהאולם הגדול היה מלא תלמידים רעבים ותלמידי שנה ראשונה חוששים, כרגיל.

שרתי שיר שעבדתי עליו השנה ומיינתי, שוב. אבל רק אז, בסוף רשימת השמות, כחשבתי, לא, כשהייתי בטוחה שגם השנה תהיה רגילה לגמרי פרופסור מקגונגל הקשישה קראה: "פוטר, הארי". נדהמתי, עד עכשיו התגנבו לאוזני שמועות בנוגע אליו, אבל חשבתי תמיד שהוא רק אגדה. ציפיתי שבראשו יהיו רק אומץ, גבורה וכשרון יוצא דופן, אבל טעיתי. נכון, הילד אמנם היה אמיץ וכשרוני, אבל היה בו גם צמאון להוכיח את עצמו... הופתעתי לגלות שלסלית'רין הוא מתאים יותר מלגריפינדור.

הצעתי לו קודם כל ללכת לסלית'רין, גם אם ידעתי ששם יש סיכוי שהוא יושפע מהתלמידים וחס וחלילה, הוא יחבור ללורד וולדמורט. אסור לי להתערב בגורל התלמידים, רק למיינם לבתים להם הם מתאימים.

הארי נבהל מהצעתי והחל למלמל: "רק לא לסלית'רין... רק לא לסלית'רין..." "אם כך", אמרתי,

"עדיף שתלך לגריפינדור!" את המילה האחרונה צעקתי. רגע לפני שהונחתי על ראש התלמיד הבא, "כל טוב" איחלתי להארי פוטר, עתידו של עולם הקוסמים.

הוא פנה להסתכל אליי, אבל כבר הונחתי על ראשו של ילד חדש, והמשכתי במלאכתי, המיון,

מבלי לדעת שאלו יהיו שבע השנים המעניינות ביותר בחיי.

--------------------------------------------------------------------------

סליחה שיצא קצר... זה הפיק הראשון שלי, אשמח להערות/הארות:)

		הפרק הבא