מצנפת המיון

שמועות רבות על הארי פוטר הגיעו לאוזני (טוב, עד כמה שיש לי אוזניים בתור מצנפת...). אבל אחרי שחושבים על זה, איך לא? הרי הוא "הילד שנשאר בחיים". את רוב המידע עליו סיפקו לי תמונות המנהלים, שמסתבר שהם מעודכנים בנעשה בהוגוורטס יותר משחשבתי, גם אלבוס דמבלדור סיפר לי קצת על הילד. התחלתי לדעת עליו הרבה, החל מהציון שקיבל במבחן האחרון בשיקוים *(הציון הוא ז', זוועה. כבר מזמן הבנתי שאני לעולם לא אלמד להעריך את פרופסור סנייפ)* וכלה במיקום  המיטה שלו בחדר המועדון *(הרביעית משמאל בשורה השניה מלמטה)*. אבל ביום אחד לקראת סוף השנה, המנהל נכנס בסערה למשרדו, חיוור פנים. הוא מיהר לקחת קלף, לשרבט עליו משהו שלא הספקתי לראות, לקשור את הקלף על רגלו של ינשוף שכפי הנראה נלקח מהינשופיה של בית הספר ולשלוח אוו לאויר. "זה הארי" הוא מיהר להסביר. "הוא גילה את אבן החכמים ואפילו ניסה להשיג אותה, הוא חשב שסוורוס ניסה לגנוב אותה" "והוא באמת ניסה?" שאלתי. "כי לי לא קשה להאמין שהוא יעשה דבר כזה" רטנתי בכעס. "לא, זה לא הוא" כעת המנהל דיבר בקול רגוע יותר, אבל התחיל לנוע כו וכה בחדר כמצפה למשהו. "אז מי זה?" שאלתי. "זה קווירל" אמר דמבלדור. "בעצם זה לא לא קווירל" דמבלדור תיקן את עצמו "זה וולדמורט שחלק עם קווירל את גופו". הינשוף שדמבלדור שלח חזר עם קלף קשור לרגלו. המנהל הרים אותו וקרא את תוכנו. "אני מצטער, אחזור אליכם מאוחר יותר, אני הולך לבקר את הארי במרפאה". ההמנהל אכן חזר, אבל רק כששקעה כבר השמש והשתקפה בעיניו של פוקס. אחרי שלושה ימים של ציפיה דמבלדור נכנס שוב למשרד. "נחשו מה?" הוא חייך וחשף שיניים מושלמות שבהחלט לא תמצאו אצל המוגלגים המעטים שהגיעו קרוב לגילו. "מה?" שאלתי בסקרנות. "הארי שוחרר!" השיב דמבלדור.

ביום האחרון ללימודים הצצתי בחלון הצלצול נשמע, הצלצול האחרון שהתלמידים ישמעו בשנת הלימודים הזאת. גל של תלמידים ממהרים הציף את שערי הוגוורטס והשוקק לצאת כבר החוצה. מבלי לדעת איך היא זיהת את הארי בתוך ים התלמידים. "נתראה בשנה הבאה" לחשתי. שבע קומות מתחת הארי פוטר שמע לחישה בראשו "נתראה בשנה הבאה" זו ללא ספק מצנפת המיון, אבל איך היא הגיע אליו? זו כנראה שאלה חסרת תשובה. "כך גם אני חושבת" אמרתי בחיוך.

___________________________________________

מקווה שאהבתם:)

*טקסט*= הפרטים מומצאים.

הפרק הקודם		הפרק הבא