מצנפת המיון

השנה שוב התחילה עם הגעתה של הרכבת "הוגוורטס אקספרס" לטירה. ראיתי את הרכבת מחלון אחד ואילו מהשני ראיתי את תלמידי השנה הראשונה מפליגים בסירות עם האגריד.

הפרופסור מקגונגל הגיעה למשרד המנהל, שמה אותי במהירות על כרית קטיפה והורידה אותי אל האולם הגדול, שם היא שמה אותי על שרפרף מעץ.

הפרופסור יצאה החוצה, מקדימה ברגעים ספורים את התלמידים ואת האגריד.

אחרי זמן שנראה כדקות ספורות הפרופסור נכנסה עם התלמידים החוששים והמפוחדים מעט. שרתי כרגיל שיר שכתבתי במהלך השנה שעברה. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל עבר.

מינרווה מקגונגל קראה שמות ואני מיינתי, שוב. הוחזרתי למקומי על המדף וכרגיל התגנבו לאוזני שמועות על הארי פוטר: "שמעת? היום הוא קיבל עונש..." "הוא טוען שהוא שומע קולות" "זו פשוט חוצפה איך שהוא התנהד לפרופסור סנייפ" "יש ילדים שהתאבנו!".

יום אחד הפרופסור דמבלדור הגיע במהירות למשרדו. "מצנפת" הוא קד בפני. "פוקס" הוא פנה לעוף החול. "קח אותה להארי, מהר." עוף החול פלט מנגינה עדינה ויפה. הוא תפס אותי ברגליו ועף לקוממה השניה "מה אתה עושה?!"

צעקתי כשהו טס לשירותי הבנות של מירטל המיללת וירד למטה בחור שלא היה שם קודם, לפחות לא בפעם האחרונה שביקרתי שם, לפני כמה מאות שנים. ואז ראיתי אותו. הבסיליסק, הנחש הענקי.

ולידו הארי, כורע על ברכיו. "תוריד אותי פה!" צעקתי לפוקס והוא מיהר לשמוט אותי על ראשו של הארי. "מצפת?" הוא שאל במחשבותיו. "כן" אישרתי. "את עדיין חושבת שאני מתאים יותר לסלית'רין?" הוא שאל. היססתי.

הוא עדיין היה מתאים לשם, אם כי לפי זכרונותיו הוא הפגין גבורה יוצאת דופן נגד הבסיליסק... "שלוף את החרב" לחשתי וחרבו של גודריק גריפינדור נוצרה בתוכי בעוד הנער שולף אותה.

"עלוב" הרעים יצור דמוי הולוגרמה שלא שמתי לב לקיומו עד עכשיו. "אתה כל כך נאמן לדמבלדור" את המילה האחרונה, "דמבלדור" הוא אמר בבוז. "וזה מה שהוא שולח לך, ציפור ומצנפת ישנה?"

"חסל אותו!" הוא פקד על הבסיליסק בלחשננית, רק עכשיו הבנתישאני יודעת את השפה. הארי שלף את החרב וניהל קרב עם הבסיליסק. הארי דקר, הבסיליסק ניסה להכיש וככה שוב ושוב.

הנחש הענקי תקף שוב והפעם פגע בהארי. הנער נחלש מיד אבל ניצל את פיו הפתוח של הנחש בשביל לדקור פעם אחת אחרונה. הנחש צנח מיד ארצה, כמוהו גם הארי, אבל הנער עוד היה חיי "איי!" הוא נאנק במחשבתו.

פתאום שמתילב ליומן שמוטל לידו וליד ההולוגרמה, ילדה שרועה על הרצפה. "זהו זה!" לחש הארי בהתרגשות. הוא לקח את שן הבסליסק החדה ותקע אתה ביומן. מתוך היומן יצא נוזל שחור, דיו.

 "לא!!!" צעק ההולוגרמה, שהתחיל להתפורר והבנתי שהוא למעשה זיכרון. "למעשה" אמר הזכרון "בכל מקרה נותרו לך ולאהובתך פחות מדקה לחיות!" הזכרון התפוגג והארי היה על סף דמעות, הוא גסס.

פוקס הופיע כמו משום מקום והזיל דמעות על פצעו של הארי, שנסגר מיד. "דמעות עוף חול!" חשבנו אני והארי בעת ובעונה אחת. לא עקבתי אחרי מה שקרה אחר כך, אני רק זוכרת שפוקס לקח אותי, את הארי,

ילד ג'ינג'י שזיהיתי כרון וויזלי, הילדה שנראתה קודם כמתה, ועכשיו היא הייתה מלאת חיים ו... רגע, האם זה הפרופסור גילדרוי לוקהרט? חזרתי למדף מותשת, אחרי הרפתקאה מדהימה שכמותה לא ראיתי זה אלפי שנים.

הפרק הקודם