מלאכית

היי! זה הפאפניק הראשון שלי ולכן אני יותר מאשמח שתגיבו לי עליו!!!!!

אפילוג

האב בחן בזהירות את התינוקת הקטנה שנולדה לו לפני מספר שעות. תינוקת שגבתה את חייה של אישתו, אהובתו. היא התעקשה לנשוא אותה ברחמה. הוא עדיין לא ידע היא היא אנושית- כמו אימה לפניה, או מלאכית- כמוהו. הוא נשק לתינוקת הקטנטנה והניחה בעדינות בלול. היא רצתה שיקראו לה קייטי. הוא רצה שתקרא לילי. עכשיו היא עזבה אותו, וההחלטה נותרה בידיו. 

גשם חמקמק זלג על החלון, מציף את הרחוב. כמו הדמעות שלו, שמרטיבות את המיטה הלבנה עד שהיא הופכת ללחה. העננים אפורים קודרים, צפירות של מכוניות נשמעות ברחוב, והוא שוכב לו בשקט. בוכה בדמעות שלא נראות. צורח בקול שלא נשמע. שתמשיך לישון עכשיו. הוא שקע בקהות חושים ולאחר מכן, גם השינה הגיעה. 

הוא שמע דפיקה אחת בדלת, צלצול פעמון, ובכל זאת סירב לקום. השינה שאפפה אותו מכל עבר היתה כל כך חמימה ונוחה. לבסוף הוא קם. הוא פתח את הדלת וגילה אישה זקנה, כפופת גב, שנכנסה לבית בלי לחכות להזמנה. הוא חשב שזה חלום, אבל האישה הייתה דומה לאישתו, רק זקנה יותר. הוא השתהה על סף הדלת.

"היא מלאכית, ג'ייקוב" אמרה האישה הזקנה. "רציתי שתקרא קייטי, אבל זה לא מתאים. תקרא לה ליאה. ועכשיו, נשק את הילדה כפי שעושה אני. תתן לה את ברכתך". האב המבולבל נשק למצחה של ביתו הפעוטה, משוכנע לגמרי שהוא חולם הכל. ביתו זעה והתהפכה. במקום שבו נשק לה אביה הופיע כתם ורדרד, שנעלם כעבור שנייה. 

ג'ייקוב הסיט את מבטו מהילדה ופגש במבטה של אהובתו. עכשיו, היה משוכנע שלה ולאישה הזקנה שהייתה פה לפני כמה רגעים היו אותן עיניים, חומות ירוקות מתקתקות שהפכו את קרבו גל פעם מחדש. "אליסה!" הוא התנשף בהקלה, מנסה לחבוק אותה במותניה, כמו שתמיד נהג לעשות. הן כבר לא היו מלאות בעודף שומן מהלידה. צרות כמו תמיד. אבל הוא לא יכל לחוש אותה, כי כשניסה לגעת בה ידו עברה דרכה, כאילו שהיא אשליה.

אליסה חייכה אליו בעצב. "חשוב שתדע שאני לא אנושית כמו שחשבת שאני, ג'ייקוב. בגלל העובדה שאני שומרת יכולתי לשאת את ביתנו ברחמי. וזה גם מה שגרם להפיכתי לייצור כזה. ורק מי שאני רוצה שיראה אותי יכול לראות אותי. כעיקרון, אני חלק ממלכת המתים".

"אליסה..." הוא לחש. "למה לא סיפרת לי?". "לא יכולתי, ג'ייקוב. אסור היה לך לדעת את זה. זה היה מסכן אותך, אותי, ויותר מכל- את ליאה". אליסה נשקה לו על מצחו, והוא כמעט הרגיש את מגע שפתיה. "ג'ייקוב, אני אוהבת אותך. תגן על ביתנו היקרה יותר מכל, כי היא נכס. ותזכור תמיד, שאני לא מתה. אני תמיד אהיה פה". היא הצביעה על ליבו.

"אני יודע" הוא אמר. " אני אוהב אותך גם". דמעה בודדה זלגה מלחיה, אבל הדמעה הזו לא היתה אשליה. הדמעה נחתה על כף ידו. ואז הטשטשה דמותה של אליסה, ונמוגה לחלוטין.

		הפרק הבא