מלאכית

פרק 1- התבגרתי

התבגרתי. לאט לאט. לגמרי לבד, בידיעה שאני גרמתי למותה של אמי.

הייתי ילדה קטנה ומאושרת כשהייתי בת שלוש. גם אם אבי מיעט להפגש איתי, ביליתי שעות ממושכות בגינתינו הקטנה, משחקת עם חברים דמיוניים.

כי לא היו לי אמיתיים.

כשהייתי בת שש התחלתי ללמוד, ומכיוון שלא היו לי המון דברים אחרים לעשות הקדשתי את כל כולי בלימודים.

והייתי טובה בזה.

בבית הספר- התבודדתי. לא הייתה אופציה אחרת, כי הייתי שונה מרוב הילדים בכיתתי.

ובגיל שש להיות שונה זה לא טוב.

הטבע היה נקודת האור היחידה בחיים שלי. 

אני מודה, עד גיל אחת עשרה לא נגמלתי מחברים דימיוניים.

בייחוד בגלל שזה מה שהיה לי.

תמיד שמתי לב שאני קצת שונה, לא בדיוק כמו כל השאר. קצת מוזרה.

אבל מוזרה במובן טוב.

לא ממש הייתי אופטימית, אני מוכרחה לציין.

אבל גם לא הייתי פסימית.

טוב, לא לחלוטין. רק קצת.

אבי מיעט לפגוש אותי. הוא מיעט להפגש עם בני אדם בכללי. הוא היה מסתגר בגינה שלה, כי גם היא, כמוני, אהבה צמחים.

אז הייתה לה גינה. והוא היה שם.

אני זוכרת את אותו יום, שהייתי חסרת מעש והתגנבתי בשקט לגינה. 

הייתי כבת 7, קטנה, אבל מ ספיק חכמה כדי לדעת להיות בשקט.

אבי ישב שם על ספסל עץ קצת שבור שצבעו דהה. הוא בכה. 

בקול.

תמיד חשבתי שזה פרי דימיוני, אבל ראיתי דמות קלושה שישבה לצידו.

והגנה עליו.

וחייכה.

אליו? לא, לא רק אליו. היא גם הבחינה בי. וחייכה אליי.

אני חושבת שזו אמא שלי.

שלעולם לא זכיתי להכר.

ואז, שאני מתמלאת ברחמים עצמיים, אני נזכרת בסיבה הפשוטה שלעולם לא זכיתי להכיר את אימי:

אני עצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא