הבריחה מאיית בן חדו

'אני לא מאמינה שאני באמת כותבת את זה, זה פשוט לא נראה לי הגיוני. אני כל כך רוצה להתחרט ברגע זה, אבל אני לא יכולה.

אני לא יכולה אימא ואבא, להתעלם מהגורל שלי. אני לא הולכת להתחתן עם גבר בן 40 שאני לא מכירה אימא, פשוט לא. אני בכלל לא מבינה איך אתם עושים את זה, הרי אתם יודעים שאני רק אסבול.

אני מדמיינת אתכם קוראים את זה, כשמרדוך הקטן בידיכם. אני יודעת שאתם תכעסו, ותצאו לחפש אותנו.

אבל אנא, אל תעשו זאת. אל תחפשו אותנו. אני אדאג לעישה וליליאן, אני נשבעת לכם באללה. איך אפשר לחתן ילדה בת 13 עם מישהו בן 40 שהיא לא מכירה? איך יכולתם לעשות לי את זה ולאחיותיי?

למרות שאת יודעת אימא כמה את סבלת, את לא מונעת את הסבל ממני, את פשוט לא מונעת מזה לקרות. אז אני מונעת, אני עכשיו מונעת. האמת, שאני מונעת כבר כמה שנים.

אני חוסכת כסף ליום ההוא, מאז גיל 5. הפעם הראשונה שנודע לי על הגורל שלי. הפעם הראשונה שהבנתי מה יקרה לי, ואיך ימיי ספורים.

כי אם הייתי גרה איתו, לא הייתי חיה באמת, לא הייתה נושמת באמת. הייתי מתה. לכן אחנו בורחות עכשיו, בורחות מהגורל הנורא, שיבוא גם לאחיותיי בעוד כמה שנים.

אתם עכשיו בשוק ולא יודעים זאת, אבל הפעם האחרונה שראיתם אותנו הייתה כשנופפתם לנו לשלום, כשמדרוך הקטן נופף לי לשלום וחייך.

כי הוא יכול לחייך. היות שגורלו זה משהו אחר לגמרי, אימא ואבא יקרים.

מסור למדרוך סליחה, סליחה על כך שלא יכולתי להיות אחות בכורה לתפארת ולהיות שם, ברגעיו השמחים והעצובים. מסרו לו סליחה שלא הצלחתי פשוט להשלים עם גורלי.

על החתום,

ויויאן.'

ויויאן סיימה לכתוב, הניחה את הקלף שבו כתוב דבריה, ואת עט הנוצה עם הדיו. הדלת הייתה קצת פתוחה, מזכירה לה שעכשיו הגיעה זמנה ללכת.

בגלל שאחיותיה מחכות  בחוץ עם הגמלים, ואם הן לא יצאו עכשיו יש סיכוי שהם יבקשו את הוריהן בדרך. היא מסתכלת על הבית בפעם האחרונה, ויוצאת מהדלת הרעועה של הבית הישן באיית בן חדו.

		הפרק הבא