בחזרה לעבר

"אני לא מבינה".

"הסברתי פעמיים".

"אני - אוף! אני מבנה מה את אומרת לי, אבל אני לא מבינה איך אני יכולה לעזור. אני רק בת שבע עשרה!"

"בדיוק!"

"מה בדיוק?!"

"את בדיוק בגיל המתאים! רק את יכולה לעשות את זה!"

"רמת התסכול שלי עלתה הרגע דרגה" הודעתי לה בפנים חמוצות.

היא נאנחה.

"תקשיבי, אנג' - בעוד שבוע אמור להתקיים אירוע הנחת אבן הפינה במועדון".

"נכון. קראתי על זה בעיתון".

"המועדון הזה הולך להיות הצרה הגדולה ביותר שתדע העיר הזאת. שתדע המדינה הזאת" היא אמרה לי בפעם השלישית.

"נו באמת! אני לא מבינה איך כנופייה אחת שהשתלטה על המקום יכולה לגרום לכל כך הרבה צרות. זה מגוחך".

"הכנופיה הזאת תהפוך למאפיה! הם הולכים לשלוט בכל הארץ! בממשלה! בבתי המשפט! בכבישים! כל אדם במדינה יצטרך לשלם מס גולגולת ומס מעבר בכל מקום שילך בו או ייסע בו! זה נשמע לך הגיוני?"

"לא! זה לא נשמע לי הגיוני!"

"את רואה?"

"זה לא נשמע לי הגיוני שחבורה של בני נוער תהפוך לקבוצה השלטת במדינה תוך שלושים שנה!"

"אנג'י!"

"מה? אני מדברת בהגיון!"

"כי את לא יודעת את העתיד!"

נחרתי.

"תסבירי לי שוב איך הצלחת להמציא מכונת זמן. ומאיפה כל הכסף?"

"הסברתי לך איך בניתי אותה".

"הסברת בכלליות".

"כי את לא תביני את המושגים והמונחים שאני אשתמש בהם כדי לתאר את התהליך. זה לקח לי המון זמן, המון כסף, המון לימודים וטונות של השקעה. חוץ מזה, לא עשיתי את זה לבד".

"לא?"

"לא. חבר עזר לי".

"מי? איירון מן?"

"מצחיק".

"ומאיפה המימון?"

"יום אחד אני אספר לך" היא אמרה במסתריות.

"תשמעי, מחר אני אחזור ואביא על דף תוכנית פעולה ברורה. בעיקרון, אני רוצה שתמנעי מהקבוצה הזאת להתגבש".

"תחזרי מחר? את לא מתכוונת להישאר כאן?".

"לא, זה עושה אותי חלשה".

"מז'תומרת?"

היא שיפשפה את מצחה, "אני מקבלת כאבי ראש מהתקיימות בזמן שאני עוד לא אמורה להתקיים בו".

"אבל את כן מתקיימת בו. כלומר, אני מתקיימת בו, אז מן הסתם גם את".

"אבל את לא נראית כמוני, עדיין. ולכן ההתקיימות שלי היא לא חוקית כרגע מבחינת חוקי הזמן-מרחב".

"איינשטיין היה גאה בך".

"אני אספר לך כשאני אחזור בזמן לפגוש גם אותו".

"את יכולה?" שאלתי בהתפעלות.

היא קרצה לי, "עוד נראה".

היא קמה, מזגה לעצמה כוס מים, שתתה אותה בלגימה אחת, והביטה בשעון שעל הקיר. התפלאתי שאין לה שעון יד משלה. כאילו, הלו? באת מהעתיד, חזרת לעבר. לפחות תדעי מה השעה!

"מישהו אמור לחזור בקרוב?"

"כן. אחותנו הקטנה והמקסימה תחזור מבית הספר בעוד-"

נשמע קול זמזום צורמני באינטרקום.

"אה... עכשיו?" 

"שיט" סיננה דמותי העתידית, ורצה לחדר שלי.

"מה את עושה?" סיננתי, כשהצליל המעצבן של האינטרקום התגבר.

"אני אתחבא בחדר שלך ואצא כשהיא לא תשים לב".

גלגלתי עיניים ופתחתי לאחותי את דלת הבניין.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה ברוגז, וזרקה את תיקה על הספה.

"הייתי בשירותים" שיקרתי.

היא העוותה פנים, "נהדר לשמוע".

חיכיתי עד שהיא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת (היא תמיד מחליפה בגדים כשהיא באה הבייתה) ואז התגנבתי לחדר שלי.

"פסססט! השטח פנוי, את יכולה לצאת".

אנג'י המבוגרת נדחקה החוצה מאחורי הדלת, נשמה לרווחה, רצה לסלון והרימה את התיק שלה.

"אני אחזור מחר, מבטיחה" היא אמרה לי, היססה, ואז חיבקה אותי במהירות.

ליוויתי אותה לדלת, יצאנו למסדרון של הבניין ונכנסנו למעלית.

"כדאי שתצאי. בעקרון אני חייבת מעלית בשביל לחזור בזמן, ואם תהיי אתי פה את תעברי יחד איתי.

זה דיי הלהיב אותי, והיה ברור שהיא מבחינה בזה.

"החוצה" צוותה עלי.

נאנחתי ויצאתי מהמעלית.

היא נסגרה בדינג מאחורי.

ראיתי אור בוהק מגיח מן הסדק שבין שתי הדלתות.

כעבור כמה שניות נשמע שוב צליל הדינג, והדלתות נפתחו.

אנג'י המבוגרת הביטה בי בבעתה.

"זה לא עובד".

הפרק הקודם		הפרק הבא