היום שאחרי

היום היה חגיגי, היום שבו וולדמורט באמת עזב, נקרע לחתיכות על ידיו של הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים. כל הקוסמים עשו חגיגה, התכנסו בהוגוורסט, אכלו לראוות נפשהם וחיכו לתוריהם ללחוץ את ידו של הארי ולברך את הקוסם הצעיר. אף אחד לא חשב שמשהו ישתבש, במיוחד לא ביום נחמד שכזה. תקרת הוגוורסט הקרינה עליה מזג אוויר נפלא, היה נדמה ששום דבר אינו יכול ומורשה לגרום לצרות, הרי אוכלי המוות הארורים היו גמורים ללא אדוניהם. 

הארי כבר היה עייף מלחיצות הידיים עם האנשים, ומיוזע ומרוח בדם מהקרב, אחרי שגמר עם כל לחחיצות הידיים, החיוכים, הריקודים עם אנשים זרים וקריאות ההידד ל"הארי פוטר - הילד שנשרא בחיים!" הוא היה גמור.

הארי החליט לפרוש למיטה מוקדם הערב, וזו הייתה הטעות הראשונה שלו.

החלום היה אמיתי. כלומר זה כבר קרה, הארי רצה להרוג את מי שאחראי לתוכן חלומותיו. 

הוא היה בהוגוורסט,בזמן הקרב, הוא ראה את עצמו, ואת כל מה שקרה שם אבל לא היה יכול לעזור גם כשראה איך פרד מתעופף מהלם הפיצוץ שאחחד מאוכלי המוות עשה. הוא לא היה יכול להתערב גם כשראה את טונקס נהרגת על ידי בת דודתה, ואת רמוס נהרג לידה על ידי אוכל מוות, שניצל את חולשתו בעיקבות מותה של האישה שהוא אהב.

פתאום התחולל מפנה בקרב, וכוחם של מגיני הוגוורטס גובר. גברת וויזלי מצליחה לחסל את בלטריקס והארי מתייצב לקרב מכריע מול וולדמורט. הארי, המאמץ את לשון הזלזול של דמבלדור בספר החמישי, קורא לוולדמורט טום רידל, ומסביר לו שהוא לא יוכל לפגוע יותר באיש ממסדר עוף החול וממגיני הוגוורטס, משום שהוא, הארי, הקריב את עצמו ביער האסור ובכך העניק להם את אותה ההגנה שהעניקה לו אמו בצעירותו. הארי גם מסביר לוולדמורט כי סברתו ששרביט הבכור משרת אותו שגויה: סנייפ אכן היה זה שהרג את דמבלדור, אך השרביט לא היה שלו אלא של דראקו מאלפוי, שלקח את השרביט מידיו של דמבלדור. מאחר שהארי גנב את שרביטו של מאלפוי לפני זמן מה, הרי שהוא בעליו האמיתי של שרביט הבכור. וולדמורט מסרב להאמין ומטיל על הארי את קללת אבדה קדברה, אך השרביט המגן על בעליו האמיתי מסרב לתקוף את הארי ומטיל את הקללה בחזרה בוולדמורט, המוצא את מותו בקללתו שלו.

הארי התעורר בצרחות למראה כל הדם והמיתות האלו, ואז גילה שהצרחחות אינן שלו, הן היו של כמה אנשים, בינהם גם ג'יני, הוא זיהה, וזה גרם לו לרוץ לעבר הקול, "מה זה יכול להיות?" תהה בראשו, "הרי הרגנו אין וולדמורט! הוא לא היה יכול לחזור לחיים או משהו.. נכון?" מחשבה נוראית התחילה להרקם במוחו "לא, בבקשה לא, רק לא זה.."

הוא הגיע למקום הצרחחות בדיוק בזמן כדי לראות גוף, אומנם שקוף וקצת כחלכל ומרחף, אבל גוף, שהוא שנא בכל ליבו.

מולו עמדה רוחו של וולדמורט, שנעצה שהארי מבטים אכזריים, שהבהירה כי שום דבר אינו יכול לעצורתו עכשיו.

זה טוב? אשמח אם תתנו לי משוב או משהו

		הפרק הבא