החיים ותוכניות אחרות

שם הפיק: החיים ותוכניות אחרות.
תקופה: הדור הבא.
שיפ: כרגע פרט לאליסיה/ גבריאל אין, ככל הנראה יתפתחו בהמשך.
ז'אנר: רומנס.  
דירוג: pg13.
ויתור זכויות: ויתור זכויות לרולינג, כמובן. בנוסף לכך, הזכויות שמורות גם לאברהם בן דוד- מחבר הספר "אמרות גדולות של אנשים גדולים" (ולאנשים שאמרו אותן) על הציטוטים בתחילת כל פרק.
הערות: ישנה אפשרות שיופיעו מספר פרקי R, אך לפני כל פרק אני אודיע אם הדירוג השתנה.

אני לא ממש בטוחה בקשר לפאנפיק, כך שזה יהיה פרק ניסיון ובמקרה שתהיה היענות אני אמשיך לפרסם. תיהנו ^^

פרק 1

"החיים הם מה שקורה לך בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות לגמרי."

רוברט באלזר

בהיתי מבעד לכיפת העצים השחורה שמעליי, מקשיבה לקול השקט של חיכוך העלים בעורי. שובלי הערפל האפורים- לבנבנים כיתרו את הכל והסוו אותי מפני אנשים אחרים, דברים אחרים, שהיו יכולים לראותי גם כשלא רציתי בכך.
 

ישבתי, קבורה בתוך ערמות עלים שנשרו והחלו להירקב, מנסה להתחמם מפני הקור הנורא ששרר בשעות הערב המאוחרות. הענפים המקיפים אותי שרטו את פניי, העלים שפשפו את עורי והקור חלחל מבעד לבגדיי וחדר לעצמותיי, אבל אני הרגשתי טוב יותר מאי פעם. מוסתרת וקבורה עמוק ובעיקר בטוחה מפני הכל. רגשות, כאבים, אנשים. אפילו השריטה הארוכה שנפערה בכתפי מספר דקות קודם לכן כמעט שלא הייתה מורגשת בשל תחושת החופש ששררה עליי. התחושה שאף- אחד לא מחליט עליי- גם אם רק לזמן קצר בלבד- הייתה משכרת. נשענתי אחורה על האדמה הרכה והכהה, שהייתה מכוסה בעלים שנדמו שחורים באור העמום. הסתכלתי על השמיים הכחולים שנדמו לשחורים, שכוכבים נוצצים החלו להתפשט בהם, ושחררתי את כתפיי המתוחות.
 

הירח עמד באמצע השמיים, עגול וצהבהב, ואני- בחוסר רצון מובהק- קמתי מהתנוחה בה ישבתי, ניערתי את בגדיי מהעלים, ניקיתי את שיערי הכהה מאדמה שדבקה בו והתחלתי להתקדם לעבר הטירה הגדולה והמוארת של הוגוורטס. פתחתי את הדלת בהינף שרביט מהיר, חמקתי בשקט מופתי לתוך אולם הכניסה רחב הידיים ועליתי במהירות במדרגות, מקווה בכל ליבי שאף אחד לא רואה אותי.
 

נעליי האולסטאר השחורות והבלויות שלי השמיעו קולות חריקה על רצפת האבן ואני נשכתי את שפתיי במחשבה שמישהו יישמע אותי. המשכתי עד חדר המועדון של גריפינדור- הבית בו אני נמצאת- וקיוויתי שאף אחד לא נמצא שם כשלחשתי את הסיסמא לאישה השמנה, שהסתכלה עליי בחומרה ונפתחה באי- רצון. חדר המועדון היו דומם וחשוך, ושלהבות האש שנותרו באח ריצדו בצורה מהפנטת. סקרתי את חדר המועדון בזריזות, מקווה שהוא ריק לחלוטין ולא רק שקט, ונאנחתי בהקלה כשהתקווה התגלתה כנכונה. התגנבתי במעלה המדרגות לעבר חדר השינה של בנות השנה השישית ופתחתי את הדלת בניסיון לשמור על חשאיות, אף על פי שידעתי שהיא חורקת ולבטח תעיר את ריאונה, שהייתה לה שמיעה טובה מהשאר ולעיתים קרובות הייתה מתלוננת על רעשים חלושים שנשמעו חזקים רק לה. נכנסתי פנימה, מופתעת לגלות שכל הבנות ישנות, וסגרתי את הדלת בעדינות. הנחתי את תיק העור השחור שנשאתי איתו לכל מקום על שידת הלילה ופניתי לארון כדי לקחת פיג'מה ולהתלבש.
 

נכנסתי לחדר האמבטיה ופשטתי את הבגדים השחורים שלבשתי קודם, שכוסו בפיסות עלים רקובים. לבשתי את מכנסי הפיג'מה השחורים ואת חולצת הטריקו הכחולה ופניתי לעבר המראה שהייתה תלויה על הקיר מעל כיור החרסינה הבהיר. הוצאתי מטפחת לחה מתיק האיפור כדי להסיר את האיפור שנמרח על פניי, ובחנתי את עצמי- עור חיוור וחלק, עיפרון עיניים וצלליות מרוחים מעל עיניים כהות וגדולות שהיו מעט שקועות ונחו בזווית שגרמה להן להיראות כאילו הן שייכות ליצור קסום כלשהו- שדון או פיה.
 

העברתי מסרק קטן בשיערי הכהה שבקצותיו צבע כחול- סגול בהיר, שצבעתי כל חודש מחדש. לאחר מכן אספתי את השיער בזנב סוס גבוה והדוק שקצהו דגדג את עורפי וארזתי את האריזה של המטפחות הלחות ואת המסרק בתיק האיפור כדי שאוכל ללכת לישון.
 

באותו הרגע, המראה הנקייה התערפלה למשך כמה שניות ואז החלה לדבר. "את לא נראית במיטבך ילדתי," אמרה המראה ואני שלחתי לעברה מבט עייף. היא צדקה. עיניי היו שקועות בארובותיהן, עצמות לחיי בלטו מבעד לעורי הדק ובאופן כללי נראיתי עייפה, מותשת וחולנית- בדיוק כפי שהייתי באמת. המראה צקצקה בלשונה כשראתה שכל מה שעשיתי בתגובה היה לסגור את רוכסן תיק האיפור ולפתוח את הדלת בעדינות המרבית שיכולתי לסגל לעצמי. סגרתי את הדלת ונכנסתי לחדר השינה בעודי מתקרבת למיטתי. הנחתי את תיק האיפור ליד המיטה, על שולחן הלילה  שלי, ונשכבתי על המיטה, מתכרבלת במצעים הרכים והשחורים ובוהה בכרזת להקת הרוק המוגלגית החביבה עליי, שהכיר לי גבריאל, החבר שלי לשעבר.
 

לפתע התחשק לי לקום ולקרוע את הכרזה חתיכות קטנטנות רק בגלל שהמחשבה על גבריאל גרמה לי לרצות לצרוח או לבכות. באמת חשבתי במשך זמן מה שנועדנו להיות ביחד, בדיוק כמו בכל הרומנים הקיטשיים והדביקים שקוראת אליסיה, אחותי. אפילו שהאהבה שלנו לא הייתה ממש קיטשית. שנינו ידועים בהיותנו מרדנים שבועטים בכל הכללים ונפגשנו לראשונה כשחברה שלי מרייבנקלו, מאדליין, גררה אותי למפגש מעריצים של 'Avenged' Sevenfold', להקה מוגלגית שהיא ממש אוהבת. בהתחלה שנאנו אחד את השנייה. הוא היה די חתיך- עיניים כחולות מחשמלות, אף טיפה ארוך וגוף גבוה ורזה- אבל הוא גם היה שחצן, אפל ומלא אגו וכל הזמן התחכם עם ציטוטים של אנשים מפורסמים או ממחזות של שייקספיר ודברים כאלה.

הוא דמה לי כמו שתי טיפות מים.

הפעם השנייה שפגשתי אותו הייתה במפגש הבא. בסופו של הערב, ג'סמין, חברתו המטומטמת של אחד מאוהבי הרוק בקבוצה, הציעה לשחק 'אמת או חובה'. עברו כמה תורות, והגיע תורו של גבריאל, שבחר בחובה. החובה הייתה לנשק את הבחורה שהוא הכי מחבב בחדר ולרוע מזלי, זו הייתה אני. ברור  לחלוטין שזה לא נגמר טוב. אחרי בערך כמה שניות שהייתי שקועה בהלם, התעוררתי והחלטתי לשים לזה סוף. סטרתי לו חזק כל- כך עד שהיה נדמה שהקול מהדהד בחדר גם דקות לאחר מכן. כשזה קרה, הוא התיישב במקומו עם חיוך מרוצה מדי בשביל בן- אדם שסימן אדום בצורת כף יד צרוב על לחיו. יומיים לאחר מכן הוא הציע לי לצאת איתו, והסכמתי.
 

יצאנו במשך חודש, ולמען האמת, היה לנו הרבה במשותף- שנינו אהבנו רוק, שנינו אהבנו למרוד ושנינו אהבנו לכעוס על כל העולם. הלך לנו נהדר עד שהפגשתי אותו עם אליסיה. במחשבה לאחור, זו הייתה החלטה די מטומטמת. אליסיה הייתה ידועה בהיותה מעין 'גברת מושלמת' שכזו. היא הייתה חכמה, יפה, מסודרת ומושכת. חוץ מזה, בהשוואה אליי, אחותה המרדנית והכעסנית שאוהבת רוק וצובעת את השיער בכחול (טוב, חלק ממנו), איך אפשר להגיד שהיא לא מושלמת?

בפעם הראשונה שהם נפגשו הלכנו שלושתנו לשלושת המטאטאים. ברגע שעיניו של גבריאל נחו עליה, היה ברור שהזוגיות שלנו אבודה. בסך הכל היא די דומה לי- אותו השיער הכהה והעבה, אותן עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות ואותן עיניים כהות, אף על פי ששלה נטו לגוון הענבר- אבל יש בה מעין חן ויופי עדין שאני מעולם לא הצלחתי לסגל לעצמי.

בפעם השנייה שהם נפגשו, הם העדיפו לעשות את זה בלעדיי. מדי פעם ראיתי אותם מתחבקים בארוחת הבוקר או מתנשקים בחדר כיתה ריק או במסדרון, אבל לרוב הם העדיפו לעשות זו רחוק מעיניי. ולמען האמת, גם אני העדפתי כך.

המשכתי לבהות בכרזה ולאחר כמה שניות של בהייה חסרת מטרה הסבתי ממנה את העיניים והסתכלתי לעבר החלון בזמן שהקטה, החתולה השחורה שלי שקראתי לה כך בגלל האירוניה שבבחירת בשם*, נשכבה על ראשי ונרדמה שם בעודה מגרגרת. קיוויתי שאוכל להירדם כמוה- ללא כל דאגות פרט לזמן בו אקבל לאכול.   קמתי, בטוחה שאת הלילה הזה לא אוכל להעביר בשינה, והתיישבתי על אדן החלון כשרגליי משתרבבות החוצה בצורה מסוכנת. הירח העגול שזרח בשמיים האיר את המדשאות באור עמום מעט, ואני בחנתי אותן. את הקבר הלבן באופן כמעט מסנוור של דמבלדור, את הדשא שנראה ירוק וכהה כטחב באור הירח אבל לרוב היה מטופח ונקי, את העצים המעטים שנחו על המדשאות והטילו עליהן צללים מאיימים ושחורים יותר מהשמיים הכהים. שפשפתי את עיניי והרמתי את שעון היד מהשידה, מכווצת ומאמצת את עיניי כדי שאוכל לקרוא את השעה, שהייתה שלוש בלילה. אצבעותיי טופפו בחוסר מנוח על רגליי, מחפשות דבר מה להתעסק בו.   שלפתי דף מקומט מאחת המחברות וניסיתי לצייר, אבל מעולם לא הייתי מוכשרת בכך, אז הנחתי לציור. ניסיתי לגמור את החיבור לשיעור מקגונגל שנועד להגשה בשבוע הבא, אבל הראש שלי לא הצליח להתעסק בחומר הלימודי. לבסוף פשוט ישבתי וספרתי כוכבים, מחפשת צורות מוכרות בשמי הלילה. הצלחתי לראות את הדובה הגדולה והקטנה ולזהות את כוכב הצפון, אבל הידע שלי באסטרונומיה לא היה גדול במיוחד, לכן התייאשתי והחלתי לספור כוכבים, מעניקה שם לכל אחד מהם. דניקה. מאדליין. גבריאל הדביל. אליסיה המטומטמת.

השמות אליסיה וגבריאל חזרו על עצמם כמה פעמים בצירוף מילת גנאי כזו או אחרת, אבל לי נמאס להעליב אותם (והתחילו להיגמר לי הקללות), אז הפסקתי ועברתי לבהייה. פשוט בהייה בשמי הליל ובמדשאות הכהות כטחב.   העיניים שלי החלו להיעצם בסביבות השעה ארבע בבוקר, ואני חזרתי למיטה, מתכרבלת בין השמיכות ומייחלת לשינה שתסחוף את מחשבותיי למקומות אחרים. בסופו של דבר נרדמתי והתעוררתי שעתיים לאחר מכן, כשקולן של ארבעת הבנות האחרות בחדר רעם מעל לראשי. ריאונה האקזוטית מרחה איפור על פניה בזמן ששלושת הבנות האחרות- נורה בהירת השיער, ווינטר האדמונית ודיאנה השחרחרה- התווכחו ביניהן על התור למקלחת. קמתי באי חשק אף על פי שגופי זעק לשעות שינה נוספות והתקדמתי לעבר הארון, מוציאה משם חולצת משבצות שחורה- אפורה וחולצת טריקו לבנה בצירוף מכנסי ג'ינס אפורים. נכנסתי למקלחת לפני שהבנות הצליחו אפילו לצייץ והתלבשתי במהירות. מרחתי מעט מסקרה ועיפרון עיניים שחילצתי מתיק האיפור שלי בזמן שבנות החדר התווכחו. נעלתי את נעליי האולסטאר הבלויות והשחורות שאהבתי מאוד והעברתי מסרק בשיערי החלק, שצבעו הכהה בלט מאוד על עורי החיוור מבדרך כלל.

יצאתי החוצה מבלי להקשיב לתלונות הבנות האחרות, אחזתי בתיק העור השחור שלי ובחלוק בית הספר ויצאתי החוצה בריצה קלה, שגרמה לי למעוד בסוף המדרגות וליפול לרגליו של בחור כלשהו עם שיער שחור פרוע ועיניים חומות נוצצות- ג'יימס סיריוס פוטר, ככל הנראה הבן המפורסם והנחשק ביותר בכל בית גריפינדור, אם לא בכל בית הספר. הוא גיחך והושיט את ידו כדי לעזור לי לקום. אני רק עטיתי על פניי את המבט ששידר בצורה הבוטה ביותר 'אני לא רוצה לדבר איתך' וקמתי בכוחות עצמי. הוא חייך אליי חיוך שובב שכזה, כמו עושה צרות מדופלם שבדיוק חשב על מתיחה מצוינת, הסתובב וניגש לדבר עם חבריו- חבורת הנערים המקובלים ביותר בהוגוורטס.

הם הנידו בראשם לעברי, כתוהים מה הוא עשה איתי, והוא רק חייך להם את אותו החיוך שחייך לעברי. המשכתי ללכת לעבר דיוקן האישה השמנה ותהיתי איך חבריו לא משתגעים מהחיוך הזה. ירדתי במדרגות לעבר האולם הגדול, וחציתי אותו לעבר שולחן האוכל של בית גריפינדור, פוסעת ליד כל השולחנות וביניהם שולחן רייבנקלו, שבו ישבה אחותי אליסיה והתעלמה ממני לחלוטין. התיישבתי ליד השולחן, בפינה הנידחת שבה נהגתי לשבת כל הזמן, ומזגתי לעצמי מיץ דלעת בעודי מעמיסה על הצלחת מספר טוסטים מרוחים בחמאה. אכלתי אותם ושתיתי מיץ דלעת בזמן שלידי התיישב בחור גבוה עם שיער שחור פרוע- ג'יימס פוטר בכבודו ובעצמו. חבריו בהו בו במבט של אנשים הבוהים בתמהוני, ואני התעלמתי מהם וממנו. הוא מזג לעצמו מיץ אוכמניות, לקח כמה פרוסות בייקון ומעט חביתה מקושקשת והתחיל לדבר בקול עמוק שהזכיר את קולו של גבריאל. "את אלודי בלקווד, נכון?" הוא שאל בפתיחות. בהיתי לעברו בחוסר אונים, משוועת לגאולה שתציל אותי מהשיחה הזו.

"כן," עניתי בקול די אדיש יחסית לתחושה שחשתי באמת. מעין לחץ שטיפס במעלה גרוני ועצר את המילים מלצאת. הוא חייך אליי, ואני הרגשתי את טבעת הלחץ מתהדקת.

"היי. אני ג'יימס פוטר." הוא אמר ולא המשיך לדבר. פשוט ישב והסתכל עליי. עצמתי את עיניי בתחינה למה- שזה- לא- יהיה שיוכל להציל אותי, והוא המשיך לדבר.

"אז, בלקווד, את אחות של אליסיה מרייבנקלו, אה?" הוא שאל וטבעת החנק רפתה. הוא לא עמד לשאול שום דבר אחר, או לבצע עליי איזה קסם שהוא בדיוק למד. ותאמינו לי, כבר ראיתי כמה ילדים שהוא עשה זאת עליהם. מרים אותם באוויר, מסחרר אותם וצוחק.

"כן," השבתי לו בקול אדיש וחסר חיים וגוון, "אבל אין לך סיכוי. היא יוצאת עם גבריאל קין, משנה שביעית. למיטב ידיעתי, הם לא ממש במשבר יחסים או משהו בסגנון." הוא נראה מופתע ודי אידיוטי עם הבעת ההלם שהייתה מרוחה על פרצופו.

"חשבתי שאתם שניכם יוצאים," הוא הודה בהלם, ואני חשקתי את שיניי והרגשתי את טבעת החנק ואי הנוחות מתהדקת בגרוני.

"כבר לא. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני רוצה להמשיך לאכול בשקט, אז בבקשה אל תפריע לי," עניתי לו בקול צרוד וחנוק, מקווה שהוא יעזוב אותי לנפשי. הוא רק חייך חיוך מרוצה בעוד עיניו מתעוררות לחיים, כאילו עלה בדעתו רעיון גאוני.  

"תגידי," הוא אמר, ואני הבטתי בו במבט אדיש. "את רוצה לחזור אל גבריאל?" הוא שאל, ואני הנהנתי הנהון לא מחייב. חיוכיו התרחב עוד יותר והוא פתח את פיו להמשיך. "מה היית אומרת אם הייתה אפשרות ששנינו נקבל מה שאנחנו רוצים? את תקבלי את גבריאל ואני אקבל את אליסיה?"

הבטתי בו במבט מופתע, מביטה בו באותה הדרך שהביטו בו חבריו, אבל בתוכי חשבתי על הרעיון. גם אם זה לא יעבוד, שום דבר לא יכול להרע את המצב, נכון? אני וגבריאל עדיין לא נהיה יחד, ובמקרה הכי גרוע אליסיה וגבריאל יכעסו עליי עוד יותר. חייכתי אליו חיוך ערמומי והושטתי יד ללחיצה. הוא חייך אליי חיוך זהה ולחץ את ידי חזרה.

"עסקה." סיכמתי, והוא הנהן אליי וניגש לשבת עם חבריו. חייכתי לעצמי בסיפוק. החיים ממשיכים, בצורה שונה לחלוטין משחשבתי. אני מתארת לעצמי שהחיים תמיד מפתיעים אותך. אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות.
__

*הקטה היא אלת הקסם והצמתים במיתולוגיה היוונית. למי שלא הבין, האירוניה שבשם היא שהיא שייכת למכשפה ושחורה (כפי שמתוארים חתוליהם של המכשפות) בעוד שהקטה היא אלת הקסם.

		הפרק הבא