החיים ותוכניות אחרות

היי!
הפרק של היום קצר מבדרך כלל (1480 מילים), אבל מאוד חשוב לעלילה, והוא מוקדש למגיבות בפרק הקודם- עורבני חקיין ופרדריק שופן- ולשתי המנויות של הפיק.
תיהנו ^^

פרק 2

"התקווה היא חלומם של האנשים הערים."
 

אריסטו
 

הירח זרח בשמיים, חצוי ומרחף כמו חיוך ללא פרצוף. הרוח העזה של שעות הלילה המאוחרות  של סוף אוקטובר העיפה שיער כחול ושחור- חום שהצליף באכזריות על פניי ושיחקה בחולצת הפלנל השחורה שלבשתי מעל הפיג'מה שלי.

הרגליים שלי רחפו באוויר מעל המדשאות הכהות, שצללים מטילי אימה של צמרות העצים נחו עליהן בעוד אני תהיתי מה יקרה אם אני אגרור את עצמי על משטח האבן המחוספס של מגדל האסטרונומיה עד הקצה. מה יקרה אם אתקדם רק עוד מעט קדימה ואפול. אני מניחה שלהורים שלי לא יהיה אכפת. אולי אליסיה וגבריאל אפילו ישמחו. הם סוף- סוף יוכלו להיות ביחד בלי שום רגשות אשם או תחושה מוזרה. תהיתי באיזו מהירות אפול ומה ארגיש כשאגיע למטה עד שקול נשמע מאחורי, מסב את תשומת ליבי מהמחשבות הללו.
 

"בלקווד?" שאל הקול, ואני זיהיתי אותו בתור קולו של ג'יימס פוטר, האדם איתו קבעתי להיפגש עכשיו. הנהנתי קלות, והוא התיישב לידי והעביר יד בשיערו השחור והפרוע כדי למנוע ממנו להיכנס לתוך עיניו. תחבתי קצוות שיער מאחורי האוזן ובהיתי בחוסר מעש בכוכבים ובירח, מחכה שהוא יתחיל לדבר. הוא שלף דבר מה מתיקו, ואני הבטתי בו בעניין, מסוקרנת לדעת מה הוא הפריט המסתורי.
 

לבסוף התגלה שזו הייתה פיסת קלף שממבט ראשוני לא נראתה מעניינת במיוחד. הוא שלף אותה והניח אותה על ברכיו, מיישר קמטוטים וקפלים. על המפה צוירו כמה תוכניות שנראו טיפה כמו תוכניות של קבוצת קווידיץ' ועליהן מסומנים שמות- 'אליסיה בלקווד', 'ג'יימס פוטר', 'גבריאל קין' ו'אלודי בלקווד'. מדי פעם גם סומנו שמות שזיהיתי בתור שמותיהם של חברים של פוטר וכמה פעמים גם את שמותיהם של אחיו ואחותו. 

עקבתי באצבעי על הקווים המקווקווים ועל החיצים שפנו מאדם לאדם ומדי פעם נעו בעצמם ואז לקחתי את התוכניות, קימטתי אותן לכדור נייר ואותו זרקתי אותו מראש המגדל עד שנפל ופגע בדשא הכהה ללא קול.  

"זה," אמרתי והצבעתי מטה על התוכניות, "לא יעבוד. אתה רוצה תוכנית אמיתי, תתחיל בלהכיר אותה. ובתור 'מומחית האליסיה' שלך, תן לי לנסות להעלות כמה רעיונות."

הוא נראה מופתע ופיו היה מעט פעור, אבל הוא הנהן בהסכמה והביט בי, מחכה להסבר או הרצאה. "לאליסיה יש כמה וכמה חולשות שעליך לנצל כדי להשיג אותה. אני חושבת שכל פעם נעבור על חולשה אחת, מהקטנה ביותר עד לחולשה העיקרית כך שנוכל לבדוק באיזה שלב בתהליך היא תשבר. תקווה שבשלב המוקדם ביותר." פצחתי בהסבר והרמתי את אצבעותיי כדי לספור עליהן את החסרונות. "היא מסוג הבנות התלותיות, שצריכות 'גבר חזק ואמיץ' שיגן עליהן מכל פגע, ולעולם לא יעשו דבר בכוחות עצמן," דיברתי בקול נוטף ארס והרמתי אצבע אחת לסימון חולשה אחת. "זו החולשה הראשונה שלה. אני חושבת שצריך להתעמק בה לפני כל השאר ולחקור אותה מכל כיוון כדי להבין אותה," המשכתי את דבריי בקול עוקצני. "ותאמין לי, את אחותי מאוד קל להבין."
 

 הוא הסתכל עליי במבט בוחן, כאילו תוהה על קנקני. החזרתי לו מבט זועף כשהוא המשיך לעשות זאת ולא דיבר ואז יריתי לעברו: "מה אתה רוצה?" ושילבתי את ידיי, מחכה לתשובה מספקת.

"את ואחותך," הוא התחיל, והסתכל עליי כאדם המחכה שהר הגעש שמולו יתפרץ. כאילו הוא בטוח שהוא יתפרץ מתישהו ומפחד מזה, אבל רוצה להיות שם כי הוא רוצה לדעת מתי הוא חייב לברוח. "אתן לא ממש מחבבות אחד את השנייה, נכון?" שאל בחשש, מחכה לתגובה מפי. יכולתי לראות את הגלגלים מסתובבים מאחוריו עיניו, חושבים על מה שעלול לקרות. במקום כל תוצאה שהוא היה מסוגל לדמיין, התוצאה האמיתית הייתה המשונה מכל- הסתובבתי חזרה לכיוון המדשאות ובהיתי בשמיים, בוחנת את הכוכבים והירח שזהרו באפלה.
 

ניסיתי לחשוב על זה. האם אי פעם חיבבתי את אליסיה? היא תמיד הייתה יותר טובה, יותר מוצלחת, יותר הכל. "אני לא חושבת שאי פעם ממש אהבתי אותה," עניתי בקול זהיר, בוררת את המילים ובוחרת אותן בקפדנות. "עוד לפני כל תקרית גבריאל לא היינו ביחסים נהדרים. היא תמיד הייתה כל-כך מתנשאת. תמיד התנהגה כאילו הכל שייך לה מכיוון שהיא הייתה יותר מוצלחת. מאז שנולדתי ההורים שלי אהבו אותה יותר משום שהיא הייתה יותר דומה להם. היא תמיד התנהגה כמו גברת קטנה, תמיד הייתה מדברת יפה ומתנהגת יפה ונראית יפה. אני הייתי הילדה שהייתה חוזרת הביתה מכוסה בבוץ, זאת שהייתה אוכלת בפה פתוח והייתה מתלבשת כמו בן עד גיל שבע." סיימתי את דבריי בעוקצנות ובזעם שניסיתי לעצור ובחנתי אותו. "אתה לא עומד לספר את זה לאף אחד, נכון?" התזתי לעברו, מתחננת בליבי שלא יגיד דבר. הוא הרים את ידיו בתנועה של אדם נכנע וחייך חיוך שובב.

"תירגעי, שום דבר לא יוצא החוצה," אמר ואז בחן אותי במבטו. "אז למה בעצם את עוזרת לי להשיג אותה?"

הסתכלתי עליו במבט תוהה. והוא הבין את משמעותו וניער את ראשו. "אני יודע, בגלל כל הקטע של גבריאל. אבל תראי, את חכמה, ככה שאני די בטוח שהבנת את זה עוד ממקודם- אני לא באמת חושב שגבריאל יחזור אלייך. חוץ מזה, אם אני אצא איתה זה יעשה לה רק טוב. אוקיי," הוא עצר בעצמו, חייך וצבט את גשר אפיו במבוכה. "זה נשמע מתנשא מאוד. אני אתחיל מהתחלה. גבריאל-" הוא התחיל ואז הביט בי באותו המבט שמחכה להתפרצות והתיישר במקומו, מחכך את ידיו באבן המחוספסת והקשה שעליה ישבנו. "טוב, תסלחי לי על התיאור- הוא חתיכת זבל, וזה טוב לאחותך שהוא ייפרד ממנה. למה את בעצם רוצה לעזור לה?"

הסתכלתי על השמיים והצלחתי לזהות את קבוצת הכוכבים הרקולס בין שאר הכוכבים שבשמיים, שנראו כאילו נמרחו במכחול בצורה חפוזה, בלי להתעקש למלא את כל השמיים במלואם. הרהרתי בשאלה, מנסה לחשוב בצורה הגיונית ועניינית. מה אני באמת ארוויח מזה שהוא יעזוב אותה? פוטר צדק. רוב הסיכויים מעידים על כך שהוא לא ירצה לצאת איתי. ולמען האמת, בתור הבחורה שהוא עזב אותה בשביל אחותה, אני מודה שהוא לא נער כזה חביב. כלומר- אומנם הוא חתיך, מבין אותי ובחור מורד מהסוג שמושך אליו בנות, אבל לפעמים אין לו רגשות.

"אתה יודע," התחלתי והסתכלתי עליו במבט חושש, לא בטוחה אם ילעג לי או לא כאשר אמשיך לדבר. "אתה יודע איך לפעמים אתה מרגיש שאתה חייב לעשות דברים, גם כשאין להם שום מטרה? גם כשאתה יודע מהי התוצאה מראש? כשאתה מקווה לדברים שאתה יודע שלא יתגשמו?"
 

הוא הנהן, והיה נראה שגם הוא חושב על פעם שדבר כזה קרה לו. "כן," הוא ענה. פשוט כן קטן וזריז שהבהיר הכל. הוא חייך לעברי חיוך קטן ואני השבתי לו אחד, כל- כך קטן עד שכמעט ולא היה ניתן לראותו. הוא נשען לאחור וחייך אל השמיים.
 

"אני מניח שאין מה לעשות. כמו שאנחנו חולמים כל הלילה, אנחנו מקווים כל היום," הוא אמר ומתח את זרועותיו תוך כדי פיהוק. חייכתי אליו חיוך רחב יותר ממקודם.
 

"אמרו את זה פעם," אמרתי וחייכתי חיוך מופתע. לא ידעתי שהוא מתמצא באישים מוגלגים. "אריסטו. מכיר?" שאלתי אותו. הוא חייך והביט בי כשחיוך משחק בשפתיו.

"את ממש פילוסופית היום, אה?" הוא שאל, ואני משכתי בכתפיי בעייפות. הוא העביר פעם נוספת את ידו בשיערו, אף על פי שהתנועה הזו הייתה חסרת תועלת- השיער השחור והפרוע פשוט סירב להתיישר. הוא קפץ לכל עבר, בלי שום שליטה.

משכתי בכתפיי פעם נוספת. "תבוא בכל יום, היום אני חלשה. תאמין לי שיש לי ציטוטים יותר מרשימים מאריסטו. גיטה, ניטשה, אפלטון. אריסטו הוא רק קצה המזלג!" אמרתי וזקרתי אצבע אחת לאוויר. מהבעת פניו היה ברור שהוא לא הכיר אף אחד, אבל הוא חייך אליי את החיוך המגחך שלו ואני השבתי לו אחד דומה.
 

"טוב," הוא אמר, משנה את נושא השיחה. פוטר תפח בידו על ברכיו, כמסכם את השיחה, ושפשף את עיניו בעייפות. או שהוא לא רגיל לשעה כזו מאוחרת, או שהוא כן ופשוט נמאס לו לחשוב על הנושאים הפילוסופיים האלה. "עכשיו, בחזרה לאליסיה. אז מה התוכנית?" הוא שאל ואני חייכתי אליו חיוך מעט זדוני, משפשפת את ידיי זו בזו בניסיון טיפשי להידמות לגנב או פושע שעומד לבצע תוכנית מרושעת.

"שלב א' בתוכנית בוא- נשיג- לפוטר- חברה יוצא לפועל מחר. אם נסכם את כל השיחה הארוכה והחולשות שעברנו עליהן, התוכנית אמורה להיות פשוטה בהחלט. אנחנו צריכים להוציא אותך בתור גבר אמיץ וחזק, ממש נסיך אגדות מושלם, אוקיי? אז בשביל זה אנחנו צריכים כמה דברים, שאני בטוחה שתצליח לספק לנו. אנחנו צריכים מישהו שיהיה מוכן לחטוף כמה אגרופים טובים ונערה."
 

"למה לא את?" הוא שאל, ואני הנדתי בראשי במורת רוח. "חוץ מזה שלאליסיה לא ממש אכפת אם מישהו מגן עליי, אנחנו צריכים נערה קטנה יותר ממני, או לפחות אחת שנראית תמימה יותר ממני. אתה מבין, כדי שנוכל להוציא אותך גברי ואמיץ וכל מיני קשקושים כאלה, אנחנו צריכים שתראה כאילו אתה מגן על הנערה מהנער האיום והנורא. עכשיו, אני נראית לך כאילו אני צריכה הגנה?"
 

הוא בחן אותי, עובר מנעלי האולסטאר הבלויות והשחורות למכנסיים שהם לא קצרים- עד- כדי- גיחוך ולבסוף לאיפור הכהה, השיער הכחול והעיניים הכהות. "לא," אמר בקול בטוח. "את בהחלט לא צריכה שום סוג של הגנה. עכשיו, את הגבר המושלם לעניין הזה אני לא בטוח כמה אני אוכל לסדר. רוב הנערים בגילנו מעדיפים לא לחטוף מכות," הוא אמר ואני רק הנהנתי לעברו בערפול חושים.

"פשוט נשאל את אחד החברים שלך. לפחות אחד מהם חייב להסכים." השבתי והבטתי בו. הוא הביט בי ובסוף הנהן קצרות.
 

"טוב. עכשיו בקשר לבחורה המושלמת לעניין, חשבתי על כמה. יש את האנה מגריפינדור, קאלי מהפלפאף, איזבל מרייבנקלו-  את איזבל את בטח מכירה. היא שנה שישית." אמר פוטר. לא זיהיתי את הבחורות האחרות בכלל,  אבל כציין את שמה של הבחורה האחרונה זיכרון קלוש דגדג באחורי ראשי. משהו על מקלחות ומאדליין. הנדתי בראשי לעברו. זה לא יספיק.

"חשבתי לנסות ללכת יותר רחוק. אתה חושב שאחותך תסכים לעזור לנו?"

הפרק הקודם