בקשת הרוח

שלום!! שומעים אותי??

קוראים לי סיידי, ואני ואחי קרטר החלטנו שאנחנו עושים עוד הקלטה.

אם אתם שומעים או קוראים אותה בטח עברתם בשלום את שתי שינויי העולם. טוב אתם בטח לא מבינים כלום אז אני פשוט אתחיל לספר.

אני סיידי וזה אחי קרטר החנון (אייי, קרטר למה אתה נותן לי סטירה?), במקרה הוא גם הפרעה של כל היקום. לפני שנה בחג המולד גילינו אל האלים המצריים,ממש במקרה , ומשם הכול הדרדר, אבא שלנו פיצץ מוזיאון אומנות בריטי, בתאנה שהוא מתכוון ''להשיב דברים על תיקונם'',  מת, הפך למלך עולם המתים וקיבל צבע עור כחול. וזה היה החלק של אבא!  אירחנו בגופינו אלים פעמיים, אני את איסיס, שהיא אלת הקסם המצרית, וקרטר את הורוס שהוא בנה של איסיס ואל המלחמה המצרי. אנחנו השתמשנו (וגם עכשיו) בסוג קסם אסור, 'דרך האלים' היום הוא מותר, נחשו בזכות מי... אנחנו מלמדים את הדרך הזאת בבית האחוזה שלנו בברוקלין, נלחמנו באלים ובחרטומים, שהם קוסמים מצריים, הערנו אל שמש סנילי ונלחמנו בנחש הכאוס הענק ובדרך אחי הפך לפרעה של החרטומים והאלים. כן,  מרשים, אנחנו עשינו את כל זה!!

---------

היום התחיל כמו כמעט כל יום, התעוררתי, התלבשתי והלכתי למרפסת, שם אכלנו ועשינו את הדיונים שלנו. כשהגעתי ראיתי את להקת הפינגווינים של פליקס מחליקה על הקרח שכנראה הוא יצר, מה לעשות, הילד חולה על פינגווינים... רוב התלמידים אכלו, אבל היו כאלה שהתאמנו בקסמים וכאלה שהכינו שיעורי בית ששככו להכין אתמול, כן הכול היה רגיל לחלוטין.

התיישבתי ליד וולט, החבר שלי, שבמקרה הכיל בתוכו את אנוביס אל המוות וההלוויות המצרי. בעצם אנוביס הציל את וולט מלמות ממחלה תורשתית, באמצעות הכנסת הנשמה שלו לגופו של וולט, ובתמורה וולט הציל את אנוביס מלעזוב את העולם עם שאר האלים, ואני? בסדר גמור עם זה, כי לפני כן אנוביס היה מחוץ לתחום כי הוא אל, והייתי דלוקה עליו ברמות קשות, ולא הייתי יכולה להיות עם וולט כי הוא גסס. אז כפי שאמרתי אני בסדר גמור עם זה.

אחרי הארוחה הלכתי להתארגן לבית ספר. 'אוף' אמרתי לעצמי, כל הדפי הלימוד שלי לתלמידים, הכוללים מילות לחש וכתבי הירוגליפים מסובכים התפזרו עם החוברות והדפים של בית הספר. היה קצת זמן לסדר, אבל היה גם זמן לעשות קסם, אבל העדפתי לסדר לא היה לי כוח לקסם, אז סידרתי.

כשהרמתי את ספר,  'עם חישובים, מספרים מבינים',  ראיתי נייר בצבע ירוק אזמרגד עז, שלפתי את הנייר והתברר לי לפתע שזה לא סתם נייר אלה מעטפה, על גב המעטפה היה כתוב בכתב מסולסל וחפוז- ל 'סיידי' , חשבתי לעצמי שבטוח זה מכתב אהבה מאחד ממיליון מעריצי שבבית הספר. (קרטר, למה אתה צוחק?? יש לי המון מעריצים) פתחתי את המעטפה כשאני חושבת לעצמי איך להסביר למאוהב המסכן שאני לא יכולה להיות איתו... כשגמרתי לפתוח את המעטפה, התבוננתי במכתב, הנייר היה אפור מכוער הכתב סגול זורח, מסולסל וחפוז. "לא ממש השקיעו פה" מלמלתי, התחלתי לקרא, ועד מהרה התברר לי שזה בכלל לא מכתב אהבה אלה יותר כמו מכתב איום, המילים היו קשות ונוקשות כלפי.

המכתב היה כתוב עבורי בלבד, כלומר לא בשביל קרטר, מעולם לא קבלתי מכתב כזה והוא הלחיץ אותי, היה כתוב בו, בקיצור, שאני חייבת לנטרל את הגנות הבית ולהביא את חמשת התלמידים הכי טובים שלנו בעוד שבוע להריסות מוזיאון ברוקלין, ואם לא, איימו אלי שיתקיפו את ביתנו, את הבית ספר שלנו והכי מפחיד, יעשו לחש מארה על צל חברתנו האלה בסתת, כלומר ישמידו אותה, היה כתוב גם שיש להם את הצל שלה וכדי להוכיח הם שמו תמונה של צל שהיה דומה באופן מפתיע לבסתת.

לא היה לי מושג איך הם השיגו את הצל של בסתת, כי אף אחד לא יודע או ידע עד עכשיו איפה הצל של בסתת מלבדה. לא ידעתי מה לעשות, בזמן אחר אולי הייתי צוחקת ולא מאמינה, אבל הצל היה כל כך דומה לה, שלא היה הגיוני בכלל שמשהו יצר אותו. לא רציתי לספר לאף אחד, בעיקר לא לקרטר, כי ידעתי מה הוא יגיד על זה, שצריך להילחם, אבל הייתה לי הרגשה שהפעם הפתרון הוא לא הלחימה.

כל היום הרגשתי נורא, בקושי היה לי כוח לדבר, (כן, קרטר, שמעת נכון), אני שברתי כל רגע כלי אחר, וכבר לא שמתי לב לכך, אז זרקתי לכל עבר את מילת הקסם המתקנת ח'נם. ביטלתי את השיעורים שאני מלמדת לטובת שיעוריו של קרטר לשמחתו, הוא תמיד מתלונן שאין לו מספיק שיעורים. ואפילו צעקתי על כמה תלמידים תמימים ללא סיבה.

הייתי במצב רוח הזה עד שהחלטתי שאני לא מסוגלת להמשיך עם זה עוד. קרסתי על המיטה, מותשת, חושבת מה לעשות. 'למה הם רוצים אותם בכלל ?מי שלח את המכתב? למה?' ואז בלי הזהרה צרחתי, לידי עמדה לא אחרת מרוחה של סתנה, למי שלא יודע, זאת הרוח של האיש הכי שפל, מרושע ובעל סטייל איום ונורא. הוא הצליח לברוח כבר שנים מגורל נורא שנקבע לו לאחר מותו.

לא רק זה אלה שספר תח'ות, ספר המכיל בתוכו את כל סודותיהם הכמוסים ביותר של האלים, בתוך הספר יש את הכוח להשמיד את העולם. סתנה עמד ליד המיטה, לפתע הוא נראה כל כך שקוף, אבל כל כך קיים,אך ידעתי שזה  לא ייתכן.  סתנה צחק צחוק ללא טיפת הומור, ידעתי שמישהו עומד לבוא לעזור לי, בעקבות הצרחה, אבל אף אחד לא בא. סתנה המשיך לצחוק כמה שניות ואז אמר בקול תמים, "למה את צועקת בובה? אהה, אני מבין, את כבר ראית את המכתב הקטנטן שלי."  פתאום קלטתי סתנה שלח את המכתב, אבל איך הוא נכנס לפה, הרי יש הגנות? " את יודעת בובה, קול כמו שלך לא צריך לבזבז ככה בצרחות, אני רוצה בסך הכול להוריד מעט מן ההגנות שלכם ואת המתלמדים, ככה אתם קוראים להם?? הכי טובים שלכם." "אין לנו תלמידים הכי טובים", אמרתי כשאני מנסה לחשוב בהגיון, "אה הא, אני מבין, אז מה אם החבר ה 'אלוהי' שלך אנוביס?", "שלא תעז לדבר עליו". לפתע נשמע לי השיחה כאילו בנו אותה, כאילו תכננו מראש את מה שאני יגיד, אז לפתע הבנתי,  "אתה לא באמת כאן, סתנה". אמרתי בקול אמיץ. רצתי למקרר הפרטי שלי והוצאתי ממנו בקבוק מים, פתחתי אותו ושפכתי את כל תחולתו על סתנה, הרוח הבהבה ונעלמה לסירוגין, עד שנשברה ונעלמה לחלוטין. 'ידעתי' אמרתי לעצמי, 'הוא היה הולוגרמה' ולא יותר.

נשכבתי על המיטה, ואז וולט נכנס. הוא שאל אותי בדאגה, "מה קרה סיידי שמעתי אותך צורחת?" סיפרתי לו על הולוגרמת סתנה, אבל לא סיפרתי לו על המכתב.  וולט הנהן ואמר, "אני מבין, זה בטח היה מאוד מפחיד." "נכון", עניתי. "סיידי?" הוא שאל, " מה?" עניתי, "יש לי משהו לספר לך".

		הפרק הבא