בקשת הרוח

אוקיי, אני מודה שחלק מהרעיון הכללי של הפרק הוא לא שלי... הפיק 'מתאחדים מול אויב חדש' נתן לי את ההשראה. אבל חוץ מזה הכול שלי!

אני ממש מקווה שהפרק יהיה יפה. אני אשמח אם תתנו ביקורות\ תגובות\פרגונים...

___________________________________________

אתם חושבים שמה שקרה עם רוחה של סתנה היה מפתיע? אז מה שוולט אמר היה עוד יותר מפתיע, זה היה כמו אגרוף קסום בבטן, זה היה אפילו יותר מפתיע מזה שיש לי אח חנון שבמקרה הוא גם הפרעה של הכול, (קרטר אומר עכשיו שזה הגיוני מאוד). אז וולט ישב לידי במיטה, הסתכלתי לו בעיניים, כל וולט, נשאר כמו וולט חוץ מהעניים, הן הפכו לעיניו החומות החמימות של אנוביס, לרגע הסתכלתי עליו בדואת, עולם הקסמים המצרי, וראיתי את אנוביס,לפעמים זה היה כל כך מבלבל. "אני לא יודע איך לומר לך את זה", אמר וולט, "פשוט תגיד", אמרתי לו בחיבה. הוא לבש תישרט שחור ומכנסי ג'ינס בלואים.  "אני.. אנחנו, פשוט חושבים שתכעסי...". חשבתי לעצמי: 'מה כבר יכול לקרות?', ואמרתי לו: "פשוט תגיד, אני לא אכעס, מפתיחה", "טוב", אמר, "אממ.. בכל חודש המערכות של הגוף שלי... שלנו, קורסות בגלל שהכוחות שלי מוחזקים על ידי אנוביס,ובגלל זה אני צריך לאגור אותם, אז החלטנו שאנוביס ואני נתחלף, אני יהיה אורח והוא יהיה זה שיארח." לומר שהייתי המומה זה כמו לומר שהאוקיינוס הוא שלולית מים קטנה. אני רציתי לצרוח, אבל ידעתי שזה שטותי, "ולכמה זמן בדיוק השינוי הזה יהיה?" שאלתי, "לעשרים וחמישה ימים", הוא ענה בקול מהסס. נשכבתי בדרמתיות על המיטה ונאנחתי, "מה עוד יקרה לי בחיים?" שאלתי רוטנת, "ומתי זה יקרה?" הוספתי. "בעוד שבוע", אמר. "אוי, יופי", רטנתי, "ואיך נסביר את זה לכולם?" "כשזה יקרה, זה יקרה", אמר.

כמו שאמרתי, זה היה יום נורא מעצבן. אחרי שאכלנו את ארוחת הצהרים עליתי לחדר שלי לשמוע מוסיקה, רק הדלקתי את האייפוד וכבר ח'ופו הבבון שלנו נכנס לחדר בצרחות, אההה אהה אאאאהה, הנחתי שזה היה נאום שלם, (בשפת הבבונים כל 'אההה' אחד זה כבר משפט שלם וארוך,) ירדתי למטה וכמובן, כמו שחייב לקרות בכל יום, תקפו אותנו מפלצות. "איך זה קרה?" צעקתי לעבר קרטר שניסה בעזרת המתלמדים להרוג אותם, "אני לא בטוח," זרק לעברי והמשיך, "צריך לחזק את ההגנות! ובואי לעזור כבר! " "מה זה אומר לא בטוח?!" צרחתי,  "אני חושב ש.. אני לא בטוח, נדבר על זה אחר כך!" המפלצות היו נחשים בעלי שלושה ראשים, דרקון אחד או שניים ותנינים, הרבה תנינים. היו כל כך הרבה מפלצות שכנראה סתנה שלח, שפתאום הרגשתי איך הכעס מבעבע בתוכי, לא הייתי מוכנה להקריב אף אחד מהתלמידים שלנו ובמיוחד לא את בסתת. כעסתי כי לא ידעתי מה לעשות (,קרטר אני בדרך כלל כן יודעת מה לעשות) אז פשוט צרחתי צריחת קרב שנשמע די טוב, ורצתי להילחם, התרכזתי היטב והמסתי במכה חמישה תנינים גדולים ותריסר נחשים. קרטר,אני והתלמידים נלחמנו חזק, אבל היו יותר מידי מפלצות ומאגרי הקסם שלנו התחילו להתרוקן. לפתע נכנס איש גדול לתוך החדר, הוא נראה קצת כמו הכלאה בין בן אדם מכוער ושרירי לבין פרה גותית, הוא צחק והתקרב עלי, לא דעתי מה הוא רוצה, מי הוא או מה הוא, אז פשוט נלחמתי- הרמתי חרב זרוקה מהרצפה והתחלתי להטיח אותה באיש המוזר, החלטתי שקוראים לו צ'ארלס, (קרטר, השם הזה הוא מ-א-ו-ד בריוני!) בעזרת החרב הצלחתי לדקור אותו בברך אבל נראה שהדקירה רק גרמה לו להראות יותר מרושע.  ולפני ששמתי לב, הוא פשוט עשה עלי קסם המהום חושים וגרר אותי החוצה, אז זכרתי קצת צרחות מקרטר, וולט והמתלמדים. אחרי שייצאנו מהבית האיש הגדול גרר אותי ללימוזינה שחורה, ארוכה וקצת מוכרת ופשוט זרק אותי לתוכה זרק אותי, ברוב חוצפתו, החלטתי שאני חייבת לנקום בו על זה, אף אחד, אבל אף אחד לא זורק את סיידי קיין ללימוזינה ויוצא מזה בשלום.

הפרק הקודם		הפרק הבא