נשרפת

קודם כל מצטערת שנטשתי פשוט הייתי בחו"ל אבל היום חזרתי ואני ממשיכה את הפאנפיק

הפרקים מוקדשים למי שהגיב בפרק הקודם ועכשיו הוא מוקדש ל-אני ועצמי 

ג'יני כבר לא הייתה בת שנה, היא הייתה בת חמש עשרה ולמדה בשנה החמישית בהוגוורטס, היא כבר סיפרה לחבריה על "השריפה הפנימית", כפי שהם כינו אותה, והתגובות היו שונות, רובן התחילו בבהלה, רחמים וכעס.
אבל עוד לפני זה, בשנתה השלישית היא סיפרה לדמבלדור אחרי שהשריפה החמירה.
באותו יום היא נשרפה באמצא שיעור תולדות הקסם, אחרי כתיבת סיכום משעמם מאוד על כמה גובלינים, השריפה התחילה וכאבה מאוד, והיא חשבה שכדאי לספר למישהו, ומיד היא ידעה למי.
היא הלכה למשרד שלו, כי היא חשבה שהוא יכול לעזור לה.
כשהגיעה היא קלטה שהיא לא יודעת מהי הסיסמה. מה דמבלדור אוהב? היא שאלה את עצמה.
ממתקים.
"סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים?" היא אמרה.
הפסל לא זז.
"אגסים מסוכרים? סוכריות רחף? עכברטיקים? עטי סוכר? מקקים מצופים?"
הפסל ניעור לחיים, דילג הצידה וג'יני עלתה למשרד המנהל, היא דפקה בדלת.
"כן?" היא שמעה את דמבלדור מאחורי הדלת.
היא נכנסה לתוך המשרד.
"העלמה וויזלי, לא ציפיתי לראות אותך פה, מה את רוצה?" הוא שאל.
היא סיפרה לו על מה שאביה סיפר לה, שהיא נשרפת בתוך הגוף, בלי להבות ואפשר לדעת רק עפ"י העיניים, שבוערות בצבעי האש. דמבלדור הקשיב לה מבלי להגיד דבר וכשסיימה הוא חיכה מעט לפני שהגיב.
"אני זוכר את הקללה הזאת, אבל איני יודע מה הנוגדן אליה, אני רק יכול לעזור לך להמשיך את חייך בשלווה, ועצתי היא לספר לחברייך על זה."
"תודה פרופסור דמבלדור, ידעתי שתעזור לי". היא אמרה והלכה אל חדר המועדון של גריפינדור.

הפרק הקודם		הפרק הבא