זהות

 פרק זה מדורג R מסיבות שונות. קריאה מהנה! 

הגשם שטף את הרחובות. לי סגר את כפתורי מעילו העגולים ופסע בצעדים מהירים על המדרכה המלוכלכת. קבצן חסר שיניים פשט את ידו בציפיה קלושה לנדבה, ולי שמט מטבע כסוף לעברו. הקבצן חייך חיוך רחב וקרא אחר לי המתרחק :״תבורך!״.  לי לא שמע את הקריאה. הוא צבר פער גדול בינו לבין הקבצן והספיק לפנות ימינה לסמטה צרה. הסמטה הצרה הייתה מטונפת, קירות הבניינים שהקיפו אותה טחובים ומלוכלכים. לי נזהר שלא ללכלך את נעליו בעיסה שדמתה דימיון די מטריד לדם. הוא  פסע עוד כמה צעדים נמהרים עד שעצר לפתע, מבטו מופנה מעלה, לעבר גג הבניין המלוכלך שמימינו. הוא צעד כמה צעדים ימינה ומישש את הקיר. הוא מישש כמה דקות את האבנים המחוספסות , מחפש אחר דבר מה שנעלם מעיניו. הוא דפק על הקיר . רעש של ״קלונק״ עמום נשמע, שבישר על חלל. לי חייך . שנים שהוא מחפש את המקום המסוים הזה, מחבואם של המורדים. הוא הוציא בקבוק של גרפיטי אדום וריסס את האותיות h-p .  

הוא יצא מהסמטה, הגשם מטפטף על בגדיו, וחוזר למקום בו עמד הקבצן. הקבצן חייך חיוך בעיניים ערמומיות. שיערו לא היה מלוכלך, כפי שניתן היה לצפות מקבצן. פניו לא היו מלוכלכות, הן נראו מטופחות, פנים של מישהו רם-מעלה. כשלי התקרב אליו עוד, הוא ראה שציפורני ידיו היו מטופחות . 

״בוא .״אמר  לו לי. הוא פתח דלת מכונית שחורה ודחף, לא בעדינות, את הקבצן המזויף פנימה.

הוא נכנס לתוך תא הנהג והתניע את המכונית.״מי שלח אותך?״ שאל בבוטות. המכונית התניעה, ובקול חריקה עמום התחילה לנסוע.

״למה לי לספר לך?״שאל הקבצן. לי העייף העיף בו מבט בעזרת מראת המכונית. הוא ראה את הקבצן המזויף מחייך חיוך ערמומי.״אתה שואל למה?״ שאל לי שאלה רטורית. ״אני אגיד למה. אני עובד בסוכנות המודיעין, ויש לי רשות לענות כל אדם ואדם.״

הקבצן התחלחל.

״ המורדים.״ אמר בקול חלוש.

״אז אתה עוזר למורדים. אתה בוודאי יודע מה העונש על כך?״ שאל לי.

הקבצן המזויף שמט את מבטו.״כן. אני גם עבדתי פעם במודיעין, אבל הם חטפו אותי והכריחו אותי לעזור להם.״הוא דיבר בקול נמוך כל כך עד שלי היה צריך לאמץ את אוזניו כדי לשמוע את מה שאמר.״איך קוראים לך?״ שאל לי.

הקבצן המזויף שלח בו מבט.״ג׳יוונדר לסינר.״ אמר.״אני יודע מי אתה. ובמקרה, אני עצרתי אותך באשמת ריגול.״ לסינר העיף מבט אומלל בלי. לי חייך אליו חיוך די מתנשא.  שאר הנסיעה עברה בדממה. לי העיף מידי פעם מבט בלסינר, שמבטו האומלל ננעץ בחלון המכונית. לי זמזם שיר ישן וטפח באצבעו על ההגה. הנוף הלך ונהיה פרוע יותר ויותר. הבניינים הישנים והטחובים התחלפו בשיחים ירוקים ועצים, גבעות ומיני צמחים. לאחר נסיעה של עשרים דקות הם ירדו מהכבישים המסודרים לכביש עפר. בניין אפור היה מולם. לי הוציא אזיקים מכיס מעילו.                                                     

        ***

גבה של אמטר נשען על קיר של מרתף טחוב. היא שיפשפה בידה הימנית את ידה השמאלית כדי להקל על הכאב שגרמו לה החבלים שקשרו את פרקי כף ידה. ליז נמנמה לידה, ראשה מונח את כתפה של אמטר. במצב רגיל היא הייתה מתנערת ממנה. אבל ליז עברה עינויים ביום האתמול, ולאמטר לא התחשק להכאיב לה עוד. זה היה דבר חדש שהיא גילתה על עצמה. ג׳יימס ישב מולה. הוא בהה בתקרה הנמוכה ועל פניו הבעה של אני -לא- מאמין -ששוב -חטפו - אותנו. הזמן חלף בעצלתיים. הם לא עשו דבר מלבד לשקוע ברחמים עצמיים ולבהות בתקרה. לאחר פרק זמן מסויים, רעשים מוזרים נשמעו מעליהם. אמטר חשבה שהיא שומעת אנשים גונחים ורעש של הצלפות. היא התחלחלה וקיוותה שליז לא שומעת את הרעשים הללו. אבל ליז כן שמעה את הרעשים, ואמטר הרגישה איך כתפיה רועדות בפחד. היא דחפה את ליז והצמידה אותה אליה. ליז המשיכה לרעוד עד שהרעשים נגמרו. ״ אני לא מאמין ששוב חטפו אותנו.״ אמר ג׳יימס. קולו היה צרוד מחוסר שימוש. ״הפנים שלך סיפרו את זה מיד אחרי שגרמת לפיצוץ והם תפסו אותך.״ אמרה לו ליז. רעש נוסף, של גניחות אושר בקול גברי ובכי של קול נשי נשמע מעל ראשו של ג׳יימס. ליז המשיכה לרעוד ואמטר לא ידעה מה לעשות. היא הרימה בנוקשות את זרועה והניחה אותה על כתפה של ליז. אבל מה להגיד, היא לא ידעה. להגיד לה שהכל יהיה בסדר זה שקר. אם תגיד לה שהיא תשמור עליה, זה יהיה מטופש לגמרי. לבסוף, המילים התבלבלו לה בדרך לפה, והיא אמרה:״הרגעי.״ ליז הביטה בה בבוז. 
״זו הייתה המילה הראשונה שחשבת עליה?״

 ״כן.מה הבעיה איתה?״ 

״כלום.״ 
רעש קרקוש נשמע. הדלת נפתחה,ואמטר ראתה את פניו הנאים להפליא של השובה שלה. עיניו הירוקות היו בצורת שקדים קטנים, נוצצות ומבריקות בפניו החיוורים. שיערו הבהיר היה ארוך והגיע כמעט עד כתפיו. 

חיוכו לא היה יפה. הוא דמה יותר לעיוות בפניו הנאים. 

״אני צריך את ג׳וש סטיבן. או שמא קוראים לו ג׳יימס?״

 ג׳יימס החוויר. עיניו הכחולות התרחבו באימה כמעט, ושיערו השחור נראה שחור עוד יותר בפניו הלבנות כשיש. הוא קם, מדדה במעלה המדרגות מאחורי הגבר הגבוה. 

״מה עושים שם?״ שאלה אמטר את ליז. 

״את לא רוצה לדעת,אמה.״ 

הפרק הקודם