אחותו של הארי פוטר

בתחנת קינג קרוס

סוף שנה

-"אני עדיין לא מבינה למה לא הערת אותי?, אבה היה נורא מסוכן יכולת להיהרג!!! יכולתי לעזור לך..." לא עזבתי את הארי מאז שהוא יצא מהמסדרון האסור שבקומה השלישית.

"הסברתי לך אוואנס... 1- זה מסוכן, 2- לא חשבתי שזה יהיה כזה עניין גדול... סתם הייתי סקרן 3- בסך הכל רציתי להגן עלייך. את באמת רצית שאקח אותך לראות את הזוועה הזאת? את יודעת מה הרגשתי ברגע שראיתי את הפרצוץ של וולדמורט על הראש של פליטיק?!" - הקשבתי לו והבנתי אותו, אך המילים 'רציתי להגן עלייך'... שמעתי אותן כל כך הרבה פעמים במשך כל חיי. אני מבינה שהוא אכן הגן עליי, אין לי כל כוונה להיפגש פנים אל פנים עם וולדמורט... למרו תשהיום הזה עלול לקרות. הארי מנסה למנוע את התקרית.

אני עדיין זוכרת את המילים של האגריד ב'קלחת הרותחת' אחרי שהוא לקח אותי ואת הארי מבית דודינו... "אני לא בטוח שוודלמורט בכלל יודע עלייך אוואנס... הייתי מצפה שקוסם כמוהו יבין שילדה קטנה מסתתרת בארון אבל, כניראה שהוא תכנן להרוד את הארי..." אכן, וולדמורט לא מודע לקימוי. והארי יעשה הכל כדי שזה ישאר כך.

-"אז למה הרמיוני הלכה?" שאלתי בפעם החמישית לפחות, "הסברתי לך היא סתם נדחפה..." .

"בכל זאת יכולת לומר לי שאת המתכנן ללכת לשם, את היודע שהייתי מסרבת" אמרתי במבט מושפל מטה- "אני מבין, אבל אל תחשבי שאני אתנצל ממש לא!" הוא אמר ואני גיחכתי. הוא צודק זה טיפשי אם הוא יתנצל עכשיו... 'היי אוואנס סליחה שלא לקחתי אותך להרפתקא של 7 מכשולים שבסופם פגשתי את וולדמורט על העורף של המורה שלנו' כן, זה באמת טיפשי...

-"טוב צאו מהדרמות המשפחתיות!, ובואו נתרכז בעיקר! גריפנדור כיסחו לסלית'רין את הצורה בגביע הבתים!!!" שאג רון ואני הארי והרמיוני לא יכולנו שלא לשאוג מצחוק גם כן.

נפרדנו מהם בתחחנה ונסענו הביתה עם דודנו ורנון (סגול הפנים)

-"אז מה יקר הלנו שנה הבאה?" שאלתי והסתכלתי בחיוך רחב על הארי.

"עוד ניראה" הוא ענה במשכית כתפיים וגם עליו בתפשט חיוך רחב. "אם תהיה לך עוד הרתפקה תקח אותי?" - 

"לעזעזאל לא!, אוואנס... למרות שבאמת מעניין אותי מה עשית בזמן שאני רון והרמיוני הלכנו לאותו מסדרון?,"

-"מה יכולתי לעשות?, ישניתי" -עניתי בגיחוך קל- "אתם הלכתם בלילה... התעוררתי בבוקר דמבלדור שלח אותי למרפאה, שם ראיתי אותך את רון והרמיוני. ומשם השאלות המעצבנות שלי שאותן אתה מכיר כל כך טוב" שנינו צחקנו. אך צחוקינו נקתע ע''י הצעקות של הדוד -"אני לא רוצה לשמוע דיברים כאלו!! ברור לכם?!!!, שום הוקוס פוקוס! או אברה קאדברה!"

אך אני והארי רק המשכנו לצחקק עוד יותר - "הוא בכלל מבין שאין באמת מילים כאלו בעולם הקוסמים?..." פניתי להארי והמשכנו לצחוק.

חופשת הקיץ

סוף שנה שניה

בית משפחת דרסלי

טוב אז משם אני והארי חיכינו שיסתיים החופש הגדול, הגענו לשנה השניה וכל מה שדמיינתם שלא יקרה לזוג מכשפה וקוסם קרה!

זה התחיל בכך שאני רון והארי נתקענו מחוץ למחסום שבין רציפים תשע ועשר.

אז החלנו להתעופף לנו במכונית מעופפת להוגוורטס, שנמעכה על ידיד הערבה המפליקה ברגע שנתחתנו. דמלבדור וויתר לנו על עונש -תודה לאל!

וחדר הסודות נפתח!, זה היה משוגע... שלא לדבר על להיתקל בעכיבישי ענק כשיש לך חרדה מהם!... מראה מחריד וזיכרון מזעזע!. אבל זה לא הכל... הדבר שהכי זעזע את אותי ואת הארי, הייתה האובדה שוולדמורט אותו קוסם אכזר ואפל שרצח את הורינו, בעצם היה תלמיד קמותינו שהתהלך במסדרונות בו ענו הולכים עכשיו ישב בכיסאות בהם אנו יושבים עכשיו... אותו ילד נקרא טום ארתורו רידל- 'אני הלורד וולדמורט'

-אותה כתובת שכתב לנו רידל -לכאורה- לא עוזבת אותי. אני מכווה שאותה דמות של טום רידל אל הייתה אמיתי ושאינו מודע לקימוי, דבר שממנו גם הארי חושש לא פחות, ומאז לא מפסיק להזכיר לי שיגן עליי עכשיו יותר מאי פעם "שמע בחור את הגרוע יותר מאבא חונק" צחקתי אליו בפעם המי יודע כמה שהוא אמר לי את כל נאום ה'אני אגן עלייך', "זה לא מצחיק אותי..." הוא אמר ומבטו נח עליי ברצינות... מבט אבהי ואוהב, מבט שלא רציתי שיגמר, הארי, אחי. הדבר היחיד שנאר לי. האחד היחיד שאני יכולה אי פעם לסמוך עליו!. זה שלעולם לא ארצה לאכעיס, לעצבן או להמרות את פיו. שריד לחיי הקודמים... כמו שאני שריד בשבילו. עד כמה שהוא דומה לאבינו כך אניי דומה לאימנו.

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

פרק הבא בקרוב

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

הפרק הקודם		הפרק הבא