אם אלה החיים

מאז אותו לילה עברו שש שנים. 

אבל הזיכרון של האור הירוק קול הניפוץ והצעקה

נשארו חרוטים בזכרוני והעלו דמעות בעיני כל פעם.

לפני כמה ימים היה לי יום הולדת ושמחתי מאוד כמו תמיד

עם החיוך על הפנים, אבל בפנים התגעגעתי לאימא כמו באותו היום.

מחר תצא הרכבת ואסע להוגוורטס.

אבא שמח, כי דמבלדור שומר על כולנו.

נרדמתי ורק עשר דקות לפני השעה אחת עשרה נזכרתי שלא ארזתי כלום,

ושהחדר מבולגן כאילו פרצו גנבים.

דחפתי את כל חפצילתוך המזוודה בבלגן מאוד גדול, דחפתי את כל החפצים מתחת למיטה

וירדתי מהר מהסולם זורקת את המזוודה על הרצפה.

אבא שתה קפה והאצתי בו שנצא כי כבר דקה לאחת עשרה...

הוא אחז בידי ולרגע הסתחררנו ונחנקתי לגמרי אך לאחר כמה שניות של סבל

הגענו לתחנת הרכבת.

שם מהר עברתי עם אבא את המחסום מבולבלת אבל מזל שיש לי דמיון כדי לא לצרוח מול כל המוגלגים

ולחשוב שנעבור את המחסום.

יצאנו מהמחסום במהירות כה רבע שנתקענו בעמוד שמלפניו.

נפלנו אחורנית, ולאחר כמה שניות של סבל תפסתי את עצמי בידיים ורצתי לרכבת.

היא בדיוק יצאה רצתי אחריה עד שהנהג שם לב לילדה בת אחת עשרה בלונדינית עם עיינים כחולות

שצועקת לו מלא זמן לעצור.

היא עלתה לרכבת מסמיקה כמו עגבניה וחיפשה תא פנוי אך לפתע נתקלה בתא עם שלושה ילדים בוגרי שנה שניה ועוד ילדה אחת בת גילה.

היא פתחה אותו וביקשה לשבת ונענתה בשמחה.

היא לקחה עיתון של הפקפקן והתחילה לעיין בו וכל הנוסעים הביטו בילדה היפה עם עגילי הצנוניות,

המשקפיים הורודים המוזרים שקוראת עיתון של הפקפקן כאשר הוא הפוך.

רוח נשבה מבחוץ ועל ראשו של תלמיד שנה שניה נראתה צלקת,

צלקת של ברק.

לונה המומה מביטה בילד שואלת "אתה הוא הארי פוטר?!"

"כן" הוא ענה, אבל התשובה לא נשמעה שחצנית ומתוך רצון להשוויץ. 

הנוסעים התבררו כהארי פוטר, רון וויזלי ואחותו ג'יני וויזלי,והרמיוני גריינג'ר.

לאחר כמה שעות עצרה הרכבת ליד האגם האגריד אסף את כל התלמידים בשנה ראשונה

ואני צעדתי חוששת לעברו.

ראיתי שכולם כמוני, אבל לפתע הפניתי את מבטי וראיתי אגם הוא היה כמו הירח.

הוא נצץ ואורות מן הטירה השתקפו על פני המים.

הבטתי גם ביער האפל אבל לי הוא לא נראה אפל כמו שכולם חושבים.

לי הוא נראה ידידותי ושורץ חיים שהחושך והערפל הם סתם תחפושת.

הבטתי בטירה היפה ובמדשאות.

ידעתי שהוגוורטס הוא הבית.

הפרק הקודם		הפרק הבא