אני רוצה כוכב

...

כבר עברו כמה ימים ומצבה של אלין לא נראה כמשתפר במיוחד, היא עדיין בכיסא גלגלים... הפצעים שלה הגלידו ומחלימים לאט לאט עם הזמן, אך כניראה שלמסיבת יום הולדתה תצטרך להתגלגל על הכיסא.

-"תאכלי משהו?" שאלתי את אלין והנחתי קערת קורנפלקס מולה. היא הסתכלה על הקערה ולקחה את הכף, עזרתי לה לכוון את הכף באופן יציב ששום דבר לא ישפך עליה. עם  הזמן אלין נכנסת לדיכדוך יותר ויותר... כבר נהיה קשה לדעת מתי זו רק ההבעה האטומה עקב האוטיזם ומתי זה הדיכאון הכבד שלה. היא אוכלת מעט, היא לא מעונינת שיזיזו לה את הכיסא יותר מדי, במשך כל הזמן היא בעיקר בחדר בוהה בתקרה או בחלון או סתם ישנה ואני דואגת לה. החלטתי להוציא אותה לטייל בחורשה שמאחורי הביקתה, עלים יבשים השמיעו קולות כיחכוך בגלגלים של הכיסא, מבטה של אלין נשא דומם כמו תמיד, זוויות פיה מעוקלות מעט מטה. -"מה קרה אלין?" שאלתי והפנתי את פניה אליה, היא לא ענתה. היא בהתה בי במבט חודר שחולף דרכי אל מה שמאחורי, הסתובבתתי וראיתי את המשך החורשה שבקצה ניצב עץ אלון גדול, הסתובבתי שוב אל מבטה והוא נשאר דומם אך חודר כאילו היא רואה משהו מעבר לקו האופק שאני רואה, היא שקועה בתוך העולם של עצמה ואני כלכ ך רוצה שהיא תצא מזה כבר!, אני רוצה את אחותי שרה, קופצת, רוקדת, מנגנת, מציירת, מדברת, צוחקת, מתרוצצת איתי בכל הבית וקוראת "אימא אבא" אך זה לא קורה...

הנה שוב אותה ציפייה למשהו שבחיים לא יבוא.

עמדתי והסתכלתי עליה כאילו כל רגע היא הולכת לקום מהכיסא לחייך ולרוץ בין החורשות,

אך זה לא קרה...

זה אף פעם לא קורה.

בשלב זה דמעות החלו לעלות בעיניי, לא הבנתי מה קורה לי, הרי תמיד גדלתי עם אחותי האוטיסטית היא תמיד הייתה עם המבט הדומם הזה. אז למה דווקא עכשיו אחרי 14 שנים עם אחותה רק עכשיו היא מתחילה לבכות על היותה אוטיסטית? למה דווקא עכשיו, היא מתחילה להוציא דמעות מרות מעיניה על אובדן החיים המושלמים של אחותה?, למה?

"ככה היא נולדה, עדיף שלא תחשבי על זה הרבה, זה יגרום לך ולה כאב וצער... תתרגלי לזה מעכשיו, זו המציאות שלנו, המציאות שלה" זה מה שאמר הלי אימא כשאחותי נולדה ואובחנה כאוטיסטית. לא היה לי זמן להתאבבל על כך שלא אוכל להיות עם אחותי כמו אחיות רגילות, לא היה לי זמן למרר על האובדן של אחותי בשבילה... אבל במשהו אימא טעתה "המציאות שלה" לא, היא לא חיה במציאות היא חיה בתוך עצמה בעולם שלה, ללא ידיעה מה קורה בעולם האמיתי, ואני כל כך רוצ הלהעיר אותה מעצמה, זו לא בועה, נאי ל אמתארת את זה כבועה...

בועה זה כשאני שומעת מוזיקה ומתכנסת לתוך המילים שבשיר.

בועה זה כשאני צופה בטלויזיה ולא מתיחסת לנידנודים של אימא.

אלין לא בבועה, אלין בתוך עצמה, היא חיה מציאות שהיא רוצה, האומנם?, אפשר לקרוא לה חיה?...

'תפסיקי לחשוב! תפסיקי לחשוב!'

אמרתי לעצמי שוב ושוב, כל-כך שנאתי את עצמי על כל אותן מחשבות, התמוטטתי על כל העלים היבשים ליד כיסא הגלגלים של אחותי והוצאתי את אותן הדמעות והצרחות שמזמן הייתי צריכה להוציא שחררתי הכל החוצה... ולמה?, עדיין לא הבנתי למה דווקא עכשיו?, מה אחותי חושבת עליי ברגעים אלו ממש?. שנים שבהן התנהגתי אליה כאל ילדה רגילה, ניסיתי לשכנע את עצמי שכל מה שאנחנו עושות זה נורמאלי החל מאיך שאני מדברת אליה ועד לאיך שאני מאכילה אותה אבל לא!, זו אחת ההבועות שלי לחשוב על כל הורוד בנושא בלי להבין שבחוץ, האנשים שלא מכירים את אחותי ואנשים כמוהה, לא יבינו את הנושא שלא יכולים להבין את זה, הם לא רוצים ולא יכולים!, שכנעתי את עצמי שיש לי אחות נורמאלית ומפה כל הציפייה...

הציפייה כלך שעוד רגע תקום, תצחק, תרוץ, תקרא לי...

מכאן כל הצייפה, למה שבחיים לא יבוא...

הכחשתי לעצמי את המציאות.

-"אני כל-כך מצטערת אלין" ייבבתי, -"לא הפנמתי בכלל את האוטיזם שלך ושכנעתי את צמי שהכל כרגיל", המשכתי לייבב ליד כיסא הגלגלים של אלין והמשכתי לדבר "עזרתי לך הרבה בהכחשה לעצמי שהעזרה שלי אלייך נורמאלית, ועד כמה שזה נכון זה גם לא... הייתי צריכה להבין מההתחלה עד כמה שזה לא נורמאלי בכלל, רק לי, לאימא שלנו, לך ולשאר המשפחה אצלנו זו שגרה, אבל אצל אחרים..." לא יכולתי להמשיך התחלתי לייבב ולבכות, לייבב ולבכות, מדי פעם הוצאתי את המילה "סליחה" מהפה שלי, אך עדיין לא הבנתי אם אני מבהירה את כל זה לי או לאלין?

אם אני מבהירה את זה לעצמי, אז אני משוט דבילית גמורה על כך שלא הבנתי את זה קודם.

ואם אני מבהירה זאת לאלין, אז אני כניראה פוגעת בה...

היא שמה על ראשי את ידה, והחלה ללטף אותי, -"מרין." היא אמרה בקולה הדקיק והמעט ילדותי לגילה, הרמתי את ראשי, אני בטוחה שנראתי זוועה, הרגשתי את הדמעות הדביקות על הלחיים שלי והפנים שלי בערו מרוב סערת הרגשות שלי, בינהן; תסכול, עצב וסטירה ענקית מהאמת הנוראה...

...

-"אז איך אלין מרגישה?" שאל בן והתישב לידי.

"היא בסדר העלתי אותה לחדר שלנו היא שינה עכשיו..." לא הסתכלתי עלליו הסתכלתי אל עבר האופק,- "בכית?" הוא שאל, -"קצת" עניתי, קצת זו מילה קטנה לכמות הדמעות שלי.

-"למ המה קרה?" הוא שאל.

הסתכלת עליו ואמתי בגיכוך- "בואנ'ה אתה בן דוד קרצייה" צחקקנו והוא שאל שוב -"ובכל זאת תעני לי, למה בכית?"

נשמתי נשימה ופשוט הוצאתי החוצה את המילים הראשונות שעלו לי על הלשון:

"אני רוצה שאלין תתעורר"

בן הבין למה התכוונתי, אך בדרן כמוהו לא יכל שלא להגיד- "טוב אז לכי להעיר אותה" הוא גיחך ואני חייכתי בזווית פי.

-"למה את רוצה שהיא תתעורר?" הוא שאל ומבטו נעשה אטום וקריר, -"כי אני רוצה שהיא..." -"תתנהג גמו אדם נורמאלי ותוכלו לעשות את מה שאחיות מתבגרות רגילות עושות?" הוא שאל כקורא את מחשבותיי. "כן" אמרתי והבטתי בו, הייתי חסרת מילים, לא ידעתי מה להגיד.

"אני לא חושב שזה כדאי" הוא אמר והסתכלתי עליו במבט שואל, -"כלומר, תראי מה הולך בעולם שלנו... זיהומים, מחלות, פיגועים, חטיפות, רצח, הרג, מלחמות... ריבים, קללות... את רוצה לחיות בעולם כזה?" -"לא" עניתי בקצרה ובבהירות, -"אבל יש פה גם מראות יפים, שהיא לא מבינה אותם, צלילים שהיא לא יכולה לשמוע או באמת להקשיב אליהם..." -"ומה רע?" הוא שאל קוטע אותי, לא ידעתי למה כוונתו שתקתי הוא המשיך לדבר- "אולי היא רואה מראות וקולטת אותם יותר ממה שאת מסוגלת?" הוא אמר ונזכרתי באותו מקרה בחורשה שעיניה היו דוממות אך כאילו ראו מעבר לאופק שאני ראיתי -"ואחרי הכל היא אוהבת מוזיקה... היא מתחברת לזה אלו הצלילים שהיא שומעת ומקשיבה להם, את רוצה שהיא גם תבין את שאר הצלילים?, כמו צופרים של מכוניות קריאות בוז של בני אדם לאחרים או, כל סוגי צעקות שונים?, תודי בזה הסוג שהיא שומעת, הוא הכי טוב" שתיקה שררה בינינו, ניסיתי לעכל את כל מה שאמר.

-"מרין," הוא אמר לבסוך חותם את דבריו, -"זה הכי טוב בשביל אלין, תחשבי שאת חיבה בעולם מושלם כמו שתמיד רצית, שעד כמה שהוא הזוי הוא מושלם!, ויום ח את מתעוררת לעולם הזה, איך הייתה מגיבה?" -"צורחת, מקבלת שוק..." -"בדיוק בגלל זה לאלין הכי כדאי להישאר איפה שהיא..."

-"אתה באמת חושב כך?" שאלתי.

הוא הנהנן קלות והביט אל האופק של הים בצבעי טורקיז ותכלת.

בן צודק,

אלין חיה בתוך עצמה, בתוך העולם שלה, היא רואה ושומעת מה שהכי טוב בשבילה, היא מבינה את מה שהיא צריכה. אולי באמת לא כדאי שהיא תתעורר, שתמשיך לחיות איפה שהיא, ואם היא אמורה למצוא מתישהו חבר, אם היא אמורה להתחתן מתישהו, אם היא אמורה להיות ילדה רגילה באיזשהו יום מן הימים, אז זה יקרה.

אבל אם זה לא גורלה, אם זה לא מה שתוכנן עבורה, אם זה לא אמור לקרוא, אז זה לא יקרה...

והכל לטובתה...

כניראה שהחיים שלה נפלאים יותר משלי... על בטוחה.

כניאה שאצלי הם בסיוט האמיתי, היא מאושרת ואני עצובה, ומבחוץ זה ניראה שונה, הכל יכול להיות זו ל אעובדה חד משמעית וטוב שכך...

עכשיו, אני יודעת שאמורים לקרוא לה חיים, כי מה שיש לה זה באמת חיים, גם אם הם לא כמו שלי או כמו שרציתי.

עליתי לחדר והסתכלתי על אחותי, אלין, היא ישנה ברוע ושלווה הייתה נראת כל כך קטנה שברירית וצעירה, לא מודעת לעולם, ואולי להפך הכי מודעת אליו... יכול להיות שילדים כמו אלין הגיעו לעולם בכוונה להיות אוטיסטים?, יכול להיות שהחיים שלהם אמורים לכלול כל-כך הרבה מראות ורגעים קשים שלא כדי להם לראות או להבין אותם?, יכול להיות שהם כאן כדי ללמד אותנו "הנורמאליים" משהו?, או שהם כאן להפך, כדי להרוס לנו?... בין כה וכה, אלין היא אחותי, בסופו של דבר, זו המציאות שלי... ויאן לשנות אותה.

הבנתי שאני צריכה להפסיק לצפות לכל אותם הדברים שכניראה לעולם לא יקרו, פשוט להסתדר איתם, כל אחד והדרך שלו להתסדר עם דברים מהסוג הזה. מצחיק, דווקא אני שאף פעם לא הצטערתי על זה, תמיד הלכתי מחויכת, דווקא לי הדרך שלי להסתדר עם זה באמת הייתה לבכות ולייבב. מצחיק.

________________________________________________________________________________________________________________________________________הפרק הזה קצר יותר וכמובן ששמתם לב העלילה עוד לא נגמרה, אני מבטיחה להם שיבוא עוד הרבה.

הפרק הזה הוא בעצם כל  מה שמרין תמיד רצתה לשאול, או תמיד הדחיקה מעצמה, בפרק הזה היא פשוט מוציאה הכל ומבינה כמה דברים, אני בעיקר רציתי שהפרק הזה גם ישפיע על הקוראים של הסיפור הזה, ואני מקווה שהשפעתי עליכם.

אני ממש מקווה שתגיבו, חשוב לי לדעת מה אתם חושבים.

תודה על שקראתם ;)

המשך בקרוב מאוד -מקווה.

הפרק הקודם		הפרק הבא