הזאב הלבן

שם הפאנפיק : הזאב הלבן 

תקציר: סיפורן של כמה דמויות,מלוכדות כולן תחת סמלו המסתורי של הזאב הלבן. 

ז׳אנר: דרמה, אני מניחה. 

פאנדום: מקורי 

שיפ : אוונג׳לין/מארק- בהמשך צפויים עוד. 

דירוג : pg13 

שם הפרק : שמירה 

הכותבת  : blue sky 

הערות הכותבת: קריאה מהנה! 

"אוונג'לין!" זה היה קול גברי צעיר. הקול בקע מתוך אוהל מפואר למראה. שניות בודדות לאחר שהקול פילח את דממת הלילה, דמות שכמעט ולא ניתן היה להבחין בה חמקה ונכנסה לתוך האוהל. האוהל הואר באור נרות עמום ונוגה. באור הנרות נגלו פניו של גבר צעיר,בהיר שיער ,שישב על כרית משי מרופדת. גם את דמותה של נערה דקת-גזרה ונאה למראה גילו הנרות.

"מה אתה רוצה?" שאלה הנערה. קולה היה גס ורך בו זמנית. קול מסעיר, ניתן היה לכנותו. כמו קולו הייחודי של זמר בלוז.

"שבי כאן." הוא טפח את הכרית שלצידו. הנערה התיישבה על הכרית. היא הביטה בגבר וגבותיה מורמות. היא הייתה נאה מאוד. שיערה בצבעו של חול, עיניה בצבע של להב סכין,מבריקות כמו אחד כזה. "אני מקווה שהדיון לא יימשך זמן רב." היא ביטאה את המילים בקפידה,והביטה בפניו של הגבר הצעיר בציפייה לראות רגש כלשהו. הוא הנהן בראשו וצחק. "אני צריך לדון איתך על  כל מיני דברים." הנערה לא הגיבה למשמע דבריו. עיניה היו נעוצות בשלהבת הנר המרצדת.

היו כמה דקות של שתיקה, ואז פלטה הנערה:"מישהו מתקרב." היא ביטאה את המילים כמעט בשלווה,ידיה מחפשות את הפגיון החד שנשאה על חגורתה. "עדיף שתסתתר בין הצללים." הגבר פתח את פיו כדי למחות,אך הנערה השתיקה את מחאתו האילמת. "עכשיו."

הגבר הצעיר עוד הספיק להיעלם בין הצללים ואז הווילון ששימש כדלת האוהל הוסט במהירות,בידי ידיים שעטו כפפות עור שחורות. 

"ציפיתי ממך ליותר, פולאנה." קולה לא עלה על לחישה,אך הייתה זו לחישה מתגרה,שנאמרה לנערה לבושה שחורים כולה, שני פגיונות אחוזים בכפות ידיה.

"אוונג'לין." אמרה הנערה בשחור בקרירות. "אכן כן." חיוך רחב נפרש על פניה של אוונג'לין. "זו אני."

הנערה בשחור תקפה. היא קפצה על אוונג'לין בחוזקה, מנסה לרתק אותה אל הרצפה הגבשושית של האוהל. אוונג'לין חמקה, הסתובבה שנייה לפני שהנערה בשחור הגיעה למקום בו עמדה קודם לכן. זה היה כמו ריקוד מסעיר, פראי וחייתי,אוונג'לין מתחמקת ממהלומות הפגיונות המושחזים בחן ובקלילות, משתמשת בכלי הנשק שלה כהגנה יותר מאשר לתקיפה.

"את יודעת," היא אמרה וריתקה את זרועה של הנערה בשחור על הרצפה,נשענת עליה,"זה היה קרב טוב. מזמן לא נהניתי כל כך." היא באמת נראתה כאילו נהנתה, פניה עוטות ארשת ריכוז עמוקה ושמץ של הנאה פראית.

"היי שלום,פולאנה." אוונג'לין נעצה את פגיונה מתחת לליבה ההולם בחוזקה של פולאנה. פרץ של דם ליכלך את פגיונה של אוונג'לין ואת פניה,היא ראתה רק אדום,ואדום ואדום.

"מתישהו הוא ימות." המילים בקעו כלחישה סדוקה מפיה של פולאנה.

"לא במשמרת שלי."

****

היה משהו מפחיד בהתנהלותה השקטה של הנערה . שיערה החיוור היה אסוף בצמה הדוקה ומוקפדת,עיניה קרות, ערפיליות וצוננות.

היא צעדה ברחובות העיר החשוכים,פניה כמעט זוהרות בנוגה לבנה ופנינתית. היא הייתה לבושה שחור; רק פניה נגלו, בזוהר לבנבן ובוהק.

אנשים חלפו על פניה,אך לא נראה היה שהיא שמה לב; עיניה נותרו קבועות ומרוכזות במטרה שנעלמה מעיני האנשים.

הבעת פניה הייתה רצינית,קפואה,והיה נראה כאילו שום דבר לא יכול להמם או להצחיק אותה. יפיפייה קרירה, בובת שיש ללא רגשות.

איש מהצד תיאר אותה כרוח-רפאים, דוממת, בלתי מסוגלת להפגין רגשות. אישה אחרת סיפרה שהיא הייתה כמו בת-שטן, קרה, צוננת ותאבת-דם.

האמת, הם לא היו כל כך רחוקים בהשערותיהם.

שני קעקועים נגלו כאשר הנערה הניחה את ידיה על קיר בטון אפור,מטונף ומלוכלך. האחד, שהיה על שקע כף ידה השמאלית, בדמות פניקס קטן וכחול, שהיה בגודל ציפורן הזרת שלה, ופרטיו היו מדויקים מאוד.

השני, שהיה גם הוא על שקע כף ידה , הפעם הימינית, תיאר נחש,קטן ואדום, שגודלו היה זהה לגודל של אויבו.

היא הניחה את שתי כפות הידיים על הקיר, ולרגע אחד,כמעט בלתי מורגש, הלבנה זהרה בצבע סגול עמום.

הנערה לא הגיבה לאור שפלטה הלבנה. היא הסתובבה, גבה אל הקיר,ונעלמה,בפרץ קצר של תנועה.

***

אור הירח האיר את שיערה הכהה של אמריס. הוא היה חיוור,בהיר,מנוגד לשיערה הכהה. היא הביטה בו בעיניים כלות,משתוקקת להיות כמוהו,שלו,רגוע,קבוע ובהיר.

אמריס קמה מהסלע שישבה עליו רגע קודם לכן. שמלתה הכהה רשרשה,בד התחכך בבד. אמריס יישרה את שמלתה והחליקה את שולייה. היא עטתה שכמייה בהירה על כתפייה כנגד הרוח שנשבה באזור. העצים הרבים שנכחו במקומם הסתירו את נוכחות הירח בשמיים ואורו נגלה לסירוגין. אמריס צעדה על החול ,עקבות נעליה יוצרים בורות קטנים בחול. היא שמעה מנגינה של חליל.  מנגינה מרוחקת,עדינה.היא התקרבה למקום ממנו נשמעה המוזיקה וגילתה שתי נערות מנגנות בחליל. אצבעותיהן כאילו ריחפו מעל חורי החליל,מפיקות צלילים נעימים ומתוקים.

הן לבשו חולצות כהות ארוכות,שתיהן,שהסתירו את עצם הבריח. היו להן מכנסיים צמודים ואפורים. שיערן של שתי הנערות היה פזור והתנופף לאחור בהשפעת הרוח. אמריס נמשכה אליהן כמו שחרק נמשך לאור. הן לא הבחינו בה,אבל אמריס זיהתה אותן. הן היו תאומות,התאומות אפריל ומארס. הן היו חלילניות מחוננות,וזכו במלגות שונות מאוניברסיטאות שהתמחו בהכשרת חללנים מחוננים לעבודה בזאת. הן היו גדולות מאמריס בשנתיים,לא יותר.

לפתע התאומה שישבה מימין למקום בו עמדה אמריס הבחינה בה. אולי היא זיהתה אותה;אולי לא, אבל היא בכל זאת הזמינה אותה לשבת לצידה. אמריס התקרבה אליהן יותר ויותר,עד שישבה בסמוך לאחות הימינית, שמקרוב זיהתה אמריס שזו מארס. הן היו תאומות זהות אבל עיניה של מארס היו בצבע כחול עמוק מעט יותר מצבע עיניה של אפריל. הן לא הפסיקו לנגן,וניגנו עד שנשימתן נהפכה לכבדה.

אמריס הרגישה כלפיהן חיבור מיידי. גם כי הן מצאו,כמוה,מפלט בחורשה החולית. גם כי הן היו שונות,כמוה.

היא הביטה בעיני הספיר הכחולות של התאומות שכעת,לאחר שהתפנו מן הנגינה פנו לסקור אותה ללא מילים. כאשר אמריס הוציאה מכיס שכמייתה את חלילה,הן נרגעו ופנו לבחון אותו. היה משהו בקשר בין התאומות לחליל שלהן. הן ניגנו בו באופן טבעי,כאילו היה חלק מידיהן מאז ומתמיד. כאילו היה החליל המשך של כף היד.

התאומות לא היו זקוקות למילים כדי לתקשר זו עם זו. אמריס הרגישה כאילו הן מחוברות. היא לא ידעה להסביר את פשר ההרגשה אבל כך היא הרגישה, כאילו נשמתן הייתה מחוברת,אחת. אמריס התבוננה בהן כשחזרו לנגן. הן ניגנו דואט מתגרה,חתולי. אי אפשר לתאר במילים את יופיו של הדואט.

הן גמרו לנגן את מנגינתן,ואמריס המוקסמת פנתה לחזור לביתה.

***   

שיערה היה בגוון המבריק והשנוי במחלוקת בין סגול לשחור. עיניה האפורות בהקו בפניה הלבנות, זוהרות בחשכת הלילה.שמלתה הכהה הייתה רפויה, ולא הבליטה את תווי גופה. היא התיישבה על השלג הרך, שמלתה מקיפה את רגליה הלבנות, גרבונים שחורים, שקופים למחצה, מהווים החיץ היחיד בין גופה השברירי למראה לבין השלג היורד ללא רחם.שיערה הפזור והארוך נח על מעיל דק שכיסה את כתפיה ואת הפלג העליון של גופה. היה משהו אפל, מסתורי, החל בנעלי הקטיפה העדינות שלה וכלה בשפתיה המלאות והכהות על רקע עורה הלבן.

היא השעינה את ראשה על כפות ידיה מכוסות הכפפות, מניח לשיערה להתפזר סביב ולהקיף אותה כמסך שחור-סגול, בינה לבין הצינה.היער מאחוריה היה שחור. העצים הסבוכים מאחוריה השתרגו במארג ענקי, מתמשך, וזוג עיניים קרות הביטו בה מתוך סבך העצים.

***

דממה אפלה השתררה זה מכבר במצודה על ראש ההר. צמחי קיסוס טיפסו במעלה החומה, משתרגים מעלה ומטפסים ,לופתים את אבני החומה.דמות צעדה בשביל הארוך שהוביל לחצר הפנימית של המצודה. היא נגלתה לסירוגין,כאשר אור הירח האיר דרך העצים עתיקי-היומין. פניה נגלו כאשר עברה את חורשת העצים.הדמות הייתה גברית, פניה בהירים, עטורי זיפי זקן בהיר, עיניו נוצצות כלהב סכין.הגבר צעד במעלה השביל, מביט בסקרנות בעצים הגבוהים, עבי הגזע והענפים. ברדס גלימתו הארוכה השתרך מאחוריו וניקה את השביל מהאבק והלכלוך שהצטבר במקום מזה שנים, עדות נוספת לכך שהמקום נטוש.

הגבר פסע בפסיעות ארוכות, נעליו הרכות מחליקות על פני השביל המרוצף אבן שחוקה. עיניו הכסופות ננעצו בשמיים האפורים וסוערים, והוא נאנח.הוא טיפס במדרגות החדות שהובילו לחצר הפנימית של המצודה. האבן המוצקה והגסה שממנה נחצבו המדרגות היו ישנות מאוד, וניצבו שם מאז הוקמה המצודה.הוא נכנס לחצר הפנימית, כותש את העשב הקמל. כלובים-כלובים ממתכת מחלידה כיסו שטח נרחב מהחצר הפנימית. הוא הביט בהם בתמיהה, והסיט את מבטו כשראה עצם ירך גדולה של אדם.

הוא המשיך לצעוד במעלה השביל המלוכלך, עיניו נעוצות במצודה הגדולה והמאיימת שניצבה מולו. הוא סקר במבטו הכסוף את עמדות השמירה הנטושות ונאנח,שוב, בעצב.ברדס גלימתו נשמט בעקבות הרוח ששרקה בעוצמה; שיערו הבהיר כיסה את אוזניו הלבנות. הוא הסיט אותם בהינף יד.על אצבע המורה שלו הייתה טבעת מתכת אפורה, כבדה, משובצת אבן חן שחורה. מצולות האבן נצצו כשל יהלום, ופאות מלוטשות  רבות מספור נצנצו כשאור הירח פגע בהן.הוא מיהר לקמוץ את אגרופו,מביט בפראות לכל עבר. התנועה לא הלמה אותו, שכן הרושם שנתן עד כה הוא של איש שלו, רגוע ועדין.כששום איש לא התנפל עליו בחרב שלופה, הוא נרגע מעט, והמשיך בהליכתו האיטית אל המצודה.ציפורים כהות-כנף הביטו בו בסקרנות, וכשמצאו אותו לא-מעניין במיוחד, פנו בחזרה להתעופף בין עצי האדר, שעלוותם אדומה באותו ליל-סתיו  לא אופייני.

הוא עדיין הלך, באיטיות מייגעת, אם כי זהירה יותר, לעבר המצודה.

		הפרק הבא