הזאב הלבן

1

"את יודעת, יקירתי, אני לא חושב שזה כל כך נחוץ."מלכת האלוריאים נעצה בו מבט חודר."לא, יקירי. אתה חייב לענוב עניבה אפורה."ראן הולדרן נאנח."אם את אומרת, יקירה."

הוא ענב את עניבתו האפורה והביט במראה. שיערו השחור הגיע עד אוזניו, עיניו הכהות והנבונות נעוצות בהשתקפותו במראה.הוא לבש מקטורן אפור-כהה, שהבליט את חיוורון פניו. חולצה לבנה ומכופתרת הציצה מהמקטורן, והוסתרה בידי העניבה שענב בקפידה."מה את אומרת?"האישה סקרה אותו."מקסים. עכשיו לך. אתה לא רוצה לאחר, נכון?""לא, יקירה."

ראן הולדרן יצא מהחדר במהירות. סוליות נעליו נקשו על רצפת השיש האפרפרה, והוא המשיך במסדרון החשוך, הולך לעבר חדר הישיבות שלו.

המלכה סילאר נאנחה. היא התיישבה על כיסא מרופד, מביטה בדמותה שבמראה.שיערה הברונטי הארוך והחלק היה אסוף בפקעת מורכבת על עורפה. כמה קצוות מסגרו את פניה הבהירות.עיניה הנבונות היו אפורות-ירוקות, וננעצו בבבואתה במראה.מחשוף שמלתה הסגולה גילה  את שדי השיש הקטנים שלה. היא הרימה את השמלה כך שמחשופה כיסה קצת יותר מאיבריה הקטנים והבתוליים.

"קראת לי, הוד מלכותך?"גבר גרום נכנס לחדר. סילאר ראתה אותו דרך המראה, והסתובבה."כן, ג'ין."היא הביטה בו בקור, עיניה הבהירות נוקשות ולא-מתפשרות. "אני צריכה מידע, ג'ין. ואני לא מתכוונת לחכות יותר מחמש דקות כדי להשיג אותו."ג'ין התיישב, פשוט רגליים ונינוח, על כיסא בעל משענת גבוהה."אל תדאגי. הכל פה," הוא נקש על רקתו באצבע ארוכה."תפסיק להשתחצן. תן לי את כל המידע שיש לך על הארגון המכונה 'הפטריוטים'."ג'ין הרצין. הוא הביט בפניה של סילאר, עיניו הכחולות הקרות נעוצות בעיניה הבהירות. "איך נודע לך על הארגון הזה?" שאל, פניו רציניות."זה לא עניינך, ג'ין. עכשיו, ספר לי על הכל.""טוב," נכנע, מבטו עצוב, "קודם כל, עלייך להבין שהארגון הוא הארגון העתיק ביותר בעולם. מאז שנפרדו דראקסאניה, אלוריאה ודאלוניה מהממלכה הגדולה שהורכבה מכולן, אילוניה, צצו מתנגדים.בהתחלה הם טענו שהמורשת המפוארת ביותר במערב תיכחד בגלל הפירוק. המלכים הורו מיידית, שכן 'הפטריוטים', כפי שהחליטו לקרוא לעצמם, הורכבו מהאנשים האכזריים, הקרים והנוקשים ביותר בממלכות הללו, על הקמת מוזיאונים ובתי-תפילה שישמרו את המורשת המפוארת הזו.לאחר שגילו 'הפטריוטים' שהטיעון שלהם כבר לא תקף, הם עברו במהרה לטיעון אחר. הם טענו שבגלל הפרידה, הממלכות יהיו נתונות להרבה יותר סכנות מאשר הסכנות בהם יתקלו בזמן שיהיו ביחד. המלכים נתנו להם תשובות מתחכמות על כל אחת מהטענות שלהם, עד שלבסוף 'הפטריוטים' הרימו ידיים. לא היו להם עוד טענות.אבל הם לא יכלו להודות בפני מישהו שנגמרו להם הטענות. היה להם כבוד עצמי רב. לכן, לאחר שגילו כי המלכים כבר לא טורחים לקרוא את האיגרות המתלוננות שלהם, ורק זורקים אותן לאש, כשהן חתומות עדיין, הם שלחו איגרות ריקות. בזמן הזה הם תכננו מלחמות ומזימות. הם תיעדו הכל. 'הפטריוטים' עוקבים אחר המגילות האלו, ומרבית המזימות שהם מתכננים- הם בכלל לא מתכננים אותן, אלא  פשוט עוקבים אחרי המזימות ש-'הפטריוטים' הקדומים תתכננו."הוא הביט בסילאר, עיניו בוחנות כיצד השפיעו דבריו עליה.

" לא, זה לא מה שאני רוצה. זה היה מעין שיעור היסטוריה, ג'ין. אני רוצה מידע על 'הפטריוטים' של היום, לא של פעם." היא יישרה קמטים בשמלתה הסגולה, אצבעותיה מרפרפות על הבד היקר והרך.

"אוה." ג'ין נראה נבוך. הוא הביט בנעליו, אך מייד שב לדבר.

"מרכז הכוח שלהם הוא בערים המרכזיות. שימי לב, הוד מלכותך, בערים המרכזיות, לא בערי הבירה. אצלנו מרכז הכוח שלהם נמצא בג'ילאטור. בדראקסאניה; אלפסיקור, בדאלוניה; ואל ג'ון. הם משתלטים בדרגה על התושבים. דרך הפעולה שלהם היא פשוטה; לחטוף בני-מלוכה, או טוב מכך, להרוג אותם, על-ידי רוצחים שבאים כביכול ממדינה השייכת לברית האילונים, כדי לסכסך בין המדינות, לגרום להן לשקוע במלחמה, ואז לכבוש אותן.הם לא אמיצים במיוחד, ויעדיפו תמיד לפעול במוח מאשר בכוח. הם ערמומיים מאוד, הוד מלכותך. אנחנו הצבנו גדודים שלמים של מרגלים על הנושא, כדי שאם יקרה הדבר, נדע מראש, ונוכל להיערך לכך."

עיניה של המלכה סילאר הצטעפו. היא הביטה במהורהר בפניו הנוקשות והעצובות של ג'ין. "מדוע פנייך כה עצובות, ג'ין?" שאלה ברוך." 'הפטריוטים' רצחו את בת-משפחתי."סילאר הביטה ברוך בפניו של ראש-שירותי הביון שלה."אל תדאג, ג'ין. ננקום את מותה של בת-משפחתך."

ראן הולדרן היה נזעם. יועציו דיברו בחשיבות עצמית על נושאים כה שוליים, כמו כמות השעועית שגדלה בשדות הדרומיים במקום לדבר על נושאים חשובים, כמו הצבא, גבולות המדינה והמצב הביטחוני במדינות האילונים האחרות.מלך אלוריאה בן הארבעים הביט בכעס עצור בפניהם המפודרות של היועצים הטיפשים והנפוחים שלו."מה מצב הצבא?" שאל, קוטע את דיבורו של הברון מה-שמו על יעילותם של האיכרים הדרומיים בגידול שדות השעועית שלהם.היועצים היו המומים. "מה אמרת, הוד מלכותך?" שאל אחד מהם, ברון מפודר-פנים ששמו ממש לא עניין את מלכו הזועם."שאלתי," אמר, קולו שקט בהטעיה,"מה מצב הצבא.""מצב הצבא נהדר, הוד מלכותך. נהדר, פשוט נהדר.""אתה מוכן לפרט?" סינן ראן הולדרן בקור, עיניו הכהות בוחנות את פניהם של היועצים הרבים-מספור שלו, שהתכנסו בחדר הישיבות שלו, שאהבו לדון על שעועית ועל יתרונותיה, חסרונותיה, תנאי הגידול שלה ועל הדברים הטיפשיים שהתלוו לכך.אפשר לחשוב שהם חקלאים. ידם מעולם לא נגעה בכלי עבודה."כן, הוד מלכותך," אמר שר הצבא, מתרומם מכיסאו, פניו מיואשות,"אני יכול לפרט. הזרוע השנייה נשלחה בחודש הקודם למישורים, כדי למנוע כל אפשרות של תקיפה מצדו המזרחי של הגבול שלנו עם הקרנדסים, שהפגינו נוכחות ליד חומת הגבול.הזרוע הראשונה יצאה לדרום, על מנת לתגבר את החיילים הבודדים שישבו בקסרקטין שלהם, חסרי כל יכולת להגן על הגבול. גנרל אול מפקד עליהם. הזרוע השלישית מפוזרת סביב סוקוטור,מגינה על העיר."ראן הולדרן נאנח בסיפוק. הוא הביט בערימת המסמכים מולו, מעיין במסמכים הרשמיים והמשעממים-להחריד שהביאו אליו יועציו, שהפגינו עונג כמעט ילדותי בהבאת הבעיות הכי קשות, מייגעות, טורדות-מנוחה, בהנחה מאושרת ועליזה כי הוא יוכל להתמודד עם הכל."אתם יכולים להגיד לי למה אתם מביאים אליי את השטויות האלו?""אבל אתה המלך." יועציו מצמצמו בחוסר הבנה."נכון. אין לי זמן לכל הבעיות הללו.""אבל זהו תפקידו של המלך," התעקש אחד מהם,"להתעסק בכל הדברים האלו.""אז אני לא מתכוון לעשות את זה."הוא דחף את המסמכים לתוך האח, וחייך למראה האש המאכלת את המסמכים המשעממים-להחריד."ובכן," אמר, מחייך עדיין,"יש למישהו משהו להגיד על זה?"פניהם של יועציו ההמומים הראו כי לאיש לא היה משהו להגיד על כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא