אויבו של הפרא

הפאנפיק הזה נכתב בשיתוף עם חברה מאוד טובה שלי - שחרולע! 

(Im not lost in sin - SDC2001 לשעבר) 

הנה קישור לפרופיל שלה - 

http://hportal.co.il/index.php?showuser=45757

הפאנפיקים שלה מאוד מומלצים - היא מוכשרת מאוד! 

היא מוסרת לכם שהפאנפיקים שלה ישנים ולא כתובים כל כך טוב ו-

תהנו :)

הדמויות הלא-מקוריות שייכות לריק ריירדן בלבד ואנחנו לא מתכוונות להרוויח כסף מפאנפיק זה. המקוריות שייכות לנו. 

פרולוג

הוא הרים את ידו והביט בה. היא הייתה מלאת קמטים. הסאטירים לא האמינו שהוא מת. הם מחפשים אחריו. הוא חייב לברוח והיה רק מקום אחד. כשייכנס לשם, לא יוכל יותר לצאת. הוא לא היה יכול לומר את השם בקול. אפילו הוא, אל הפרא והטבע פחד מן המקום התת קרקעי המסוכן הזה.
הוא יצא החוצה ממקום מחבואו ונשף, קולו יבש, "הזדמנות אחת, וזהו."

ואז הוא ראה אותה. היא ישבה באמצע האחו, מנקה את השאריות שהתיירים השאירו. תלתליה החומים אסופים בקוקו גבוה. עיניה היו ירוקות, בשונה משלו, שהיו בצבע כתום ואדום - כמו שלכת. הוא מתחיל להזדקן, להתפוגג. אין בו יותר אמונה. פעם עיניו היו כשלה, מלאות חיים ואהבה. עכשיו הן מתחילות לקמול.

"אני רואה שאכפת לך מהטבע." הוא אמר וצעד אליה. משב רוח נעים תקף אותם בעדינות ופרע את שיערו הלבן, שנראה היה שחוזר להיות שחור ורענן.
"כן, אני לא יכולה לראות את הזבל מלכלך את האחו היקר שלי." הקול שלה היה נעים ורגוע, כמו של ציפור שיר.
"שלך." הוא חזר וגיחך.
"אני מצטערת, משהו מצחיק אותך?" היא הניחה את ידיה על מותניה ונראתה קשוחה, אבל מבטה היה נעים ובקול הזמיר שלה נשמע שעשוע. "אני היחידה שדואגת לו. לפיכך, הוא שלי."
"את לא מאמינה שיש אלים, למעלה בהר אולימפוס? שהטבע שייך לאחד מהם?" הוא הרים גבה, מנסה לבחון את תגובתה.

"אם היו אלים, זה שהיה אחראי על הטבע היה אמור לדאוג לטבע." החזירה לו וכעס נשמע בקולה.
"הם לא נותנים לו."
"הוא אל!" היא הניפה את ידיה בתסכול, ואפילו בתנועה הזו הייתה חינניות. נראה היה עיניה שהיא בכלל לא מאמינה באלים, ובכל זאת השתתפה בדיון המעניין.
"אלים לא יכולים לעשות הכל." הוא צעד צעד אחד קדימה והביט היישר בעיניה. עיניים ירוקות כנגד עיניים כתומות ואדומות שמתחילות להתבהר. עיניים צעירות, כנגד עיניים עתיקות כמו הזמן. "הם יכולים רק לנסות."

***

"אתה לא יכול למות!" שאג גרובר, הסאטיר הצעיר. הוא היה נסער מאוד. הוא לא היה גבוה, כי אם נמוך מאוד. זקנו המדובלל היה שחור כפחם ומתוך שיערו המקורזל בצבצו שתי קרניים קטנטנות. לא ייאמן שהסאטיר הזה בן 28.
"אני לא אמות." הוא הניד בראשו. "כל עוד הטבע קיים, כוחי קיים."  

"אבל אתה גוסס!"  

"זה לא אומר שכוחי ימות." אמר פאן, מחייך בעודו חושב על עיניים ירוקות. עיניים ירוקות וצעירות, בריאות וחינניות. עיניים שכעת ברגע זה מנקות אחר הטבע היקר שלו. הוא חשב על שיער חום יפהפה הגולש מבעד לשתי כתפיים שאליהן מחובר ראש קטן ויפה. הוא לא חשב על עיניו, שכרגע שחורות כמוות. הוא לא רצה לחשוב על זה.

כעבור כמה דקות, הוא עצם את עיניו לנצח. הוא לעולם לא ידע שברגע שהוא מת, ילדה בעלת עיניים כתומות-אדומות כשלכת רצה הביתה לאמה בבכי.

"אמא, כואב לי!"

		הפרק הבא