מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

פרק II: ג'יימס הנפוח

כמה דקות אחרי שסבר מאוס יצא מהתא שלנו יחד עם הילדה הג'ינג'ית היהירה, גיליתי שלילד שיושב איתי בתא קוראים סיריוס בלק. מסתבר שהמשפחה שלו היא משפחה טהורת דם עתיקה אפילו יותר ממשפחת פוטר! הבעיה במשפחה שלו היא שהם כולם יוצאי סלית'רין ואוהבי אומנויות האופל. לא שזה הטריד אותי. סיריוס עשה רושם של אדם נחמד, ולמען האמת ממש לא מתאים לסלית'רין. הוא לא היה יהיר ואידיוט, והוא גם לא נראה כמו קוסם אל מצוברח. אחרי שהתחלנו לדבר, נפתחה הדלת, ולתא נכנס ילד עם שיער בהיר ועיניים חומות. עורו היה חיוור, והוא נראה מעט חושש ומבוהל.

"אם אתה רוצה אתה יכול לשבת פה, " אמרתי. "אנחנו לא נושכים."

סיריוס צחק, אבל הילד נראה מעט מבוהל כשאמרתי את זה. "אני ג'יימס פוטר, ולרוב אני מספר בדיחות טובות, לא התכוונתי להפחיד אותך או משהו." אמרתי. מאותו הרגע הייתה לי הרגשה שהילד הזה זקוק לתמיכה ולא לבדיחות הגרועות שלי.

"אני סיריוס בלק", אמר סיריוס. "אה כן, ואני מאוד מקווה לא להיות בסלית'רין."

"גם אני לא רוצה להיות שם." אמר הילד. " מי אוהב קסמים אפלים? אני רוצה להיות בגריפינדור."

מהרגע הזה, הייתי בטוח שאנחנו ניהיה חברים טובים.

"מגניב! גם אני וסיריוס רוצים להיות בגריפינדור! יהיה אדיר אם באמת ניהיה כולנו ביחד!" אמרתי. הילד נראה הרבה יותר מעודד.

"טוב לראות שיש אחרים שחושבים כמוני. אני רמוס לופין." הוא אמר, והתיישב ליד סיריוס.

דיברנו קצת על המשפחות שלנו, ועל היתרונות והחיסרונות של הבתים. סיפרנו לרמוס על התקרית עם סבר מאוס והילדה הג'ינג'ית, ורמוס הינהנן. "ראיתי את הילדה הזאת קודם. כזאת עם עיניים ירוקות? היא בדיוק יצאה מתא אחד. איזה ילדים התחילו לקרוא לה בוצדמית." אמר רמוס, ועיוות את פניו כשאמר את מילת הגנאי. עיקמתי את האף.

"היא נכנסה דווקא לתא של סלית'רינים, מיסכנה… אני הייתי מטיל עליהם קללה או משהו.." אמרתי

"בהתחשב בכך שאתה לא ממש יודע קללות, זה לא ממש היה עוזר לך.." אמר סיריוס.

צחקנו הרבה זמן על זה. באיזשהו שלב התחילו להתהלך הרבה ילדים בין התאים, פותחים דלתות, וטורקים אותן. ילד אחד בלונדיני וגבוה עבר ליד התא שלנו, עם סיכת מדריך של סלית'רין, וסיריוס צחק לו בפנים.

"כל המדריכים של סלית'רין הם בעצם הילדים הכי חנפנים בשכבה.." אמר סיריוס. הילד הבלונדיני עיקם את אפו.

"תיזהר, בלק, אני עוד יעשה לך חיים קשים…" אמר הילד.

"אוי מאלפוי, תחסוך את זה ממני. אתה לא תעשה לי חיים קשים, כי אז  נרקיסה לא תשים לב אליך." אמר סיריוס. הילד הסתכל עליו במבט בוחן, ואז הוא בחן את רמוס, ואותי.

"אני רואה שהחלטת לא להתחבר לסלית'רינים, בלק. זה רק יהיה לרעתך, בסופו של דבר." אמר הנער, ואז יצא מהתא, טורק אחריו את הדלת.

"זה לוציוס מאלפוי," אמר סיריוס, ועשה תנועה של הקאה. "הוא מאוהב בבת דודה שלי, שהיא לא יותר טובה ממנו. היא ממש מעצבנת. אני דווקא מחבב את אחותה הקטנה, אנדרומדה, אבל  גם היא בסלית'רין."

"זה מראה שיש סלית'רינים טובים," אמר רמוס, "הם אמנם מופיעים כל מאה שנה או יותר, אבל יש כאלה."

שוב התחלנו לצחוק.

"אתם יודעים משהו," אמרתי והסתכלתי אל החלון. "אני חושב שאם שלושתנו נשובץ בגריפינדור, תיהיה לנו אחלה תקופה בהוגוורטס."

"לגמרי," הם אמרו ביחד, ושוב צחקנו.

השמש הייתה בדיוק באמצע השמיים, כשמרחוק שמעתי את האישה המבוגרת של הממתקים שואלת ילדים מה הם רוצים. יש לי שמיעה מעולה בדרך כלל, אבל שמעתי אותה הרבה יותר לאט מרמוס.

"הי, בואו נלך לקנות מהעגלה של הממתקים, האישה כבר התחילה לעבור בין התאים!" הוא אמר פתאום. לרגע אני וסיריוס הסתכלנו עליו המומים.

"איך אה יודע?" שאל סיריוס. לרגע אחד, רמוס נראה נבוך והוא החוויר מעט, אבל אז גם אני שמעתי את קול האישה השואל.

"כן, היא מדברת ממש חזק, בואו נלך לקנות משהו." אמרתי.

יצאנו מהתא, והלכנו אל עבר הקול, שהגיע מסוף הרכבת. בדרך עברנו ליד תאים של תלמידים בוגרים יותר, לפחות מהשנה השלישית, שצחקו עלינו כשעברנו לידם.

אחד הדברים שאני הכי שונא בעולם, זה כשצוחקים עלי. לא יכולתי לסבול את עובדה שילדים שגדולים ממני בקושי בשנתיים, צוחקים עלי בגלל שאני קטן מהם.

זכרתי את אחד הדברים שאבא שלי אמר, לפני שעליתי על הרכבת:" אם מישהו מנסה להוריד אותך, תראה לו שאתה לא מסוגל ליפול. זה תמיד מערער אנשים." אז נשמתי עמוק, וניפחתי את החזה.

אם בת דודה הרחוקה שלי, קתרינה, הייתה רואה אותי, היא הייתה מתחילה לקרוא לי "ג'יימס הנפוח". אבל בדרך כלל הייתי מתעלם ממנה, בכדי להראות לה שהיא לא יכולה להפיל אותי, ואז היא הייתה שותקת.

בדיוק עברנו ליד בנות שהתפקעו מצחוק, והצביעו עלי, על הפנים שלי. הם צחקו בגלל שאני מרכיב משקפיים. אז הורדתי אותם. אמנם לא יכולתי לראות עם זה כלום, אבל אמא שלי תמיד אמרה שאני נראה הרבה יותר טוב בלי משקפיים, אבל שלעולם שזה לא יטריד אותי. העברתי את היד בשיער, ועשיתי כאילו אני מנקה את המשקפיים שלי.

לא עברו שניות והצחוקים הפכו לצחקוקים. החזרתי לעצמי את המשקפיים, ושמתי לב שעכשיו עברנו ליד בנות שנראו בנות השנה הראשונה או השנייה. פחות או יותר בגיל שלנו. חייכתי אליהן, והן התחילו לצחקק.

"רק שנה ראשונה, וכבר כובש את הבנות," אמרתי לרמוס וסיריוס.  מיד התחלנו לצחוק שוב.

כמה מטרים לפנינו הייתה אישה מבוגרת ליד עגלה מלאה ממתקים. היא בדיוק העבירה חפיסת סוכריות לילד גבוה עם פנים תינוקיות.

"תיראה ג'יימס, הנה סבר- מאוס!" אמר סיריוס, והצביע על ילד עם שיער שחור ושמנוני, עיניים שחורות וקרות, וכתפיים שפופות.

"אה כן… רמוס, תכיר: זה סבר- מאוס, הילד בלי הכוח ובלי המוח", אמרתי. אבל הפעם, לא רק סיריוס ורמוס צחקו, אלא כל הילדים שישבו בתאים הקרובים.

לא הייתי בטוח שז היה הדבר הנכון לעשות, לגרום לכולם לצחוק על ילד שבסך הכל צחק עלי קצת.

צחק עלי.

"והוא עוד רוצה להיות בסלית'רין! אז הוא לא יהיה היחיד מסוגו," אמרתי בלחישה רמה. שוב כולם צחקו. פתאום הרגשתי איך זה להיות בצד השני. בצד המפיל. ראיתי איך פניו של סבר מאוס הופכות אט אט לאדומות בגוונים מכוערים. עורו גם ככה היה צהבהב וחיוור, אז פניו היו יותר כתומות מאשר ורודות.

שני הילדים שעמדו ליד סבר מאוס גיחכו מעט. ניכר היה שסבר מאוס הוא לא המנהיג של החבורה.

באיזשהו שלב הגיעו גם בנות שהנה ראשונה והשנייה למקום. כמה מהן צחקו איתנו והכל, אבל אחת הבנות החמיצה את פניה.

"תפסיקו לצחוק עליו! הוא לא עשה לכם כלום!" היא אמרה. היא יצאה מקבוצת הבנות הגדולה, וראיתי שזו הילדה עם השיער הג'ינג'י והעיניים הירוקות.

"סבר מאוס, לפחות תשמח שיש לך חברה אחת." אמר סיריוס, "למרות שאני לא בטוח שהייתי רוצה חברה כזאת." שוב כולם צחקו. סיריוס נראה מורצה מזה שגרם לכולם לצחוק. רמוס, לעומת זאת, נראה קצת יותר מאופק, כאילו לא בטוח אם כדאי לו לצחוק.

"טוב, מי שלא רוצה לקנות ממתקים, אני מבקשת לחזור לתאים שלכם." אמרה פתאום האישה מבוגרת. בכלל שכחתי שהיא הייתי שם.

"כן, כולם להתחפף." פלטתי פתאום. ידעתי שעכשיו כולם יתחילו לצחוק, כאילו, מי יקשיב לתלמיד שנה ראושנה משקפופר?

אבל הם כן התחילו להתפזר, חוזרים לתאים שלהם. כמה בנוןת ציחקקו, והסתכלו עלי. סיריוס מירפק אותי, אז חייכתי אליהן, ואז תקעתי מבט רצחני בסיריוס. הוא התפקע מצחוק.

ידעתי שאני לא טוב בלכעוס על דברים שטחיים, במיוחד אני לא מסוגל כעוס על חברים שלי.

"טוב, בואו נלך להחליף לגלימות, ונשאיר את סבר-מאוס עם החברים ה"מגניבים" שלו," אמר סיריוס בציניות.

צחקתי, ורמוס חייך מעט. התחלנו ללכת אל עבר התא, כשנשמע מאחורי קול.

"קוראים לי סוורוס סנייפ, לא סבר-מאוס," אמר הקול. הסתובבתי, וראיתי את סבר מאוס מאגרף את ידיי.

"אה טוב… הכרות רשמית, מה? אז אני ג'יימס פוטר, ואלה סיריוס בלק ורמוס לופין. אני לא יכול להבטיח שלא נציק לך יותר." אמרתי, וחייכתי חיוך מתגרה.

בערך חצי שעה אחרי שסיימנו ללבוש את הגלימות, הרכבת החלה להאט. הרכבת נעצרה בתחנת הוגסמיד, וירדנו מהרכבת, יחד עם המוני התלמידים האחרים.

"תלמידים חדשים לפה!" נשמע קול עמוק מצד כלשהו, אז הלכנו לכיוון הקול. גבר גבוה פי שניים מאדם רגיל ורחב פי שלושה, עם זקן סבוך ועיניים קטנות עמד שם כשבידו פנס.

"אני האגריד, ואני ילווה פה אתכם בסירות לטירה. תתחלקו לשלישיות ורביעות תתפסו סירות." אמר האיש.

מיד סיריוס, רמוס ואני הלכנו לחפש לנו סירה. רמוס שם לב לסירה ממש  יציבה וטובה, אז מיד רצנו לשם.

אני רץ ממש מהר, אז הגעתי כמה שניות לפני רמוס וסיריוס. לצערי, מישהו הגיע באותו הזמן כמוני.

"הסירה הזאת תפוסה." אמרתי. הילד הרים את ראשו, ומיד זיהיתי את פניו המתועבות.

"אה, סנייפ! מה המצב? רוצה שנשפיל אותך עוד קצת, או שאתה הולך מפה?" שאלתי בנימה מלגלגת.

סיריוס צחק את צחוקו המתגלגל, ורמוס צחק צחוק מאופק. אפילו בחושך יכולתי לראות את סנייפ מאדים.

"טוב, אז אנחנו ניקח את הסירה הזאת, בלי בעיות ובלי אלימות." אמרתי, ועליתי על הסירה. סיריוס ורמוס הבינו את הסימן ועלו על הסירה. סנייפ נראה ממש כעוס, וכשהחברים שלו הגיעו למקום, הסירה מהכושפת כבר החלה לשוט מעצמה. 

*קצת התבאסתי כשלא היו הרבה תגובות, ובכל מקרה המשכתי... מתנצלת אם הפרקים קצרים, אבל זה הקטע של הפאנפיק*

הפרק הקודם		הפרק הבא