ילד הגורל

יבשת ספלנד מחולקת לשתי ממלכות. ממלכת האופל והממלכה המאוחדת. שתי הממלכות המנסות לחיות בריחוק אחת מהשנייה, נתקלות בקשיים כאשר וולדמורט עולה לשלטון ממלכת האופל ומאיים להטיל כאוס בכל היבשת ובעולם כולו. רק אדם אחד מסוגל לעצור אותו, הארי פוטר. בליווי שני חבריו יוצא הארי אל המסע שבסופו יוכרע גורל העולם וגורלו שלו. מה יקרה בדרך? מה יעלה בגורל העולם? תמשיכו לקרוא ותגלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 השעון שעל הקיר הורה עשר ועשרים. 'רק עוד עשר דקות' חשב לעצמו הארי בעת שהמורה למתמטיקה רשמה תרגילים להגשה על הלוח. הארי שפתר את התרגילים הללו מבעוד מועד, לא מצא לנכון להעתיק אותם למחברתו, ולכן חזר לשקוע במחשבות על חייו המשעממים והאומללים. אולם מחשבותיו נקטעו כאשר חברתו לשולחן, הרמיוני, פנתה לשאול אותו לגבי אחד התרגילים. הארי שכבר היה רגיל לכך מיד התנתק ממחשבותיו והסביר לה למה התשובה שלה שגויה. הוא ידע שלא יעבור זמן רב עד שתפנה אליו בשנית, ולכן לא מיהר לחזור לשקוע במחשבות. 'גם ככה עוד מעט צלצול' ניסה לנחם את עצמו, אך ללא הועיל. הוא אהב לחשוב. להתנתק מהמציאות וליפול לחלום בהקיץ. חלום על חיים טובים יותר, מלאי רגש והרפתקה. ממש כמו בספרים שכל כך אהב לקרוא. הוא ידע שהחיים האלה קיימים ממש לידו, אך הוא גם ידע שהקשר בינו לבינם הוא מקרי לחלוטין. הוא גר במחוז מוגלגי. מחוז של אנשים חסרי קסם, אנשים רגילים. מחוז שבו הדבר הכי מרגש שקורה זה דקירה בגן שעשועים נטוש או שוד בסניף בנק מקומי. הארי חלם לגור במחוז שכולו קוסמים, או לפחות אחד מעורב. הוא חלם לראות את הקסם במו עיניו. הוא חלם לעשות את הקסם במו ידיו. אבל הוא לא קוסם.

עשר הדקות חלפו והצלצול להפסקה נשמע בכל רחבי בית הספר. נהרות של תלמידים יצאו מהכיתות ורצו אל החצר. רק הארי העדיף להישאר בכיתה, ואיתו נשארה גם הרמיוני שהייתה חברתו היחידה. להארי לא היו חברים. גם להרמיוני הוא התקשה לקרוא חברה, אבל היא הכי קרובה לזה מבחינתו. היא היחידה שמדברת איתו גם בלי קשר לשיעורי בית, והיחידה שלא רואה אותו כילד מוזר שצריך לנדות.
הרמיוני היא ההפך הגמור מהארי. לפחות מהבחינת הזאת. היא מוקפת בחברים ובאנשים שאוהבים אותה. אף פעם היא לא תגיע למצב שאין לה עם מי להסתובב או עם מי לדבר. אולם בכל זאת היא מעדיפה לבלות את מרבית הזמן בבית הספר עם הארי. היא בעצמה לא יודעת למה. אולי כי היא מבינה את ההרגשה שלו בתור הילד המתבודד והמעופף, ואולי כי פשוט נחמד לה להיות בחברת אנשים חכמים לשם שינוי. מי יודע.
"שמעת שהמלך מחפש אחר מוגלגים בעלי פוטנציאל?" שאלה הרמיוני בנסיון ליזום שיחה.
"מוגלגים בעלי פוטנציאל?"
"הוא טוען שקיימים ביננו מוגלגים בעלי פוטנציאל לקסם"
"זה אומר שאנחנו, זאת אומרת אותם המוגלגים הם בעצם קוסמים?" שאל הארי שהתקשה להבין את הבשורה.
"אני חושבת שכן" ענתה לו. "אתה חושב שאנחנו גם כאלה? בעלי פוטנציאל?"
"לא יודע. אני מקווה..." השיב לה ופנה לבהות בקיר. 'ילד עם פוטנציאל להיות קוסם' הוא חזר על המילים בראשו. עד היום הוא איבד כל תקווה שטמון בו קסם כלשהו. בתור אחד שגדל כל חייו עם מוגלגים ומעולם לא נתקל בקסם אמיתי, מה הסיכוי שיהיה קוסם? אבל עכשיו התקווה חזרה. אולי הוא, הארי פוטר, בעל פוטנציאל להיות קוסם. ואם זה נכון, לא קיים אף בן אדם בעולם שיוכל להיות מאושר יותר ממנו. "תגידי," קטע הארי את מחשבותיו ופנה להרמיוני. "איך אנחנו נדע אם יש לנו פוטנציאל?"
"אני לא ממש בטוחה" השיבה. "אני חושבת שהם אמורים לשלוח מכתבים לאנשים שאותרו ולהזמין אותם לכנס מיוחד בנושא".
"אה... הם שולחים מכתב...." אמר הארי באכזבה. הוא לא סמך על דואר. הוא היה צריך ללמוד בדרך הקשה שאסור לו לסמוך על זה. לפני חמש שנים כשהיה בן שש, קיבל הארי מכתב הזמנה לכיתת מחוננים במתמטיקה. אולם המכתב מעולם לא הגיע אליו, משום שדודיו, אלה שגר איתם, לקחו את המכתב והחביאו אותו מהארי. רק אחרי חצי שנה כשכבר היה מאוחר מדי הארי גילה את המכתב באחת הפעמים שהוכרח לנקות את הבית, והבין שאסור לו לסמוך לא על דודיו, ולא על מכתבים.

סוף היום כבר הגיע והארי מיהר להגיע הביתה, בתקווה שדודיו, הזוג דרסלי, לא בדקו עדיין את תיבת הדואר. הבית שלו היה רחוק מבית הספר. שעה הליכה. הוא נאלץ ללכת את הדרך הזו לבדו מדי יום, משום שהם מעולם לא טרחו להביא לו כסף לתחבורה ציבורית, ואף אחד מכיתתו או בכלל מבית הספר לא התגורר באזור. בדרך כלל הבדידות לא הפריעה להארי, אולם הפעם כל דקה שעברה נראתה כמו נצח והוא לא הצליח לראות את הדרך נגמרת. הוא רק קיווה שהיה איתו מישהו שיוכל להסיח את דעתו מהמתח שמצפה לו בכניסה לבית, על-יד תיבת הדואר. אבל לא היה שם מישהו כזה.
שני צעדים נותרו כדי שהארי יעמוד מול פתח תיבת הדואר ויוכל לבדוק האם יש שם מכתב. הוא עצם את עיניו ופתח את התיבה בתקווה שהדואר עוד שם. הוא אכן היה שם. היה שם חשבון מים, חשבון חשמל ועוד כל מיני חשבונות אחרים ומכתבים המיועדים לזוג דרסלי, ואז בתחתית הערימה שכב מכתב קטן מימדים שהתנוסס עליו הכיתוב "הארי פוטר". 'זה חייב להיות המכתב שלי' חשב לעצמו הארי בהתרגשות ומיהר להיכנס הביתה ולפתוח אותו מבלי שמישהו יראה או ידע על כך. הוא עלה לחדרו, שהיה בעבר חדר המשחקים של בן דודו דאדלי, אך לאחר ביקור של שירותי הרווחה בביתם, נאלצה משפחת דרסלי לפנותו ולהביאו להארי שישמש לו כחדר שינה במקום הארון שבתחתית המדרגות.
הארי נשכב על מיטתו כשהמכתב בידיו, ופתח אותו בזהירות רבה. "אותרת!" היה רשום באותיות גדולות וזהובות על הנייר הלבן, ולמטה בכתב קטן יותר הייתה רשומה חידה מתמטית, שאת פתרונה מצא הארי תוך פחות מחמש דקות. "תחנת קינג קרוס, רציף תשע ושלושה רבעים" מלמל לעצמו וחיטט במעטפה במטרה למצוא כרטיס נסיעה.
בתחנת הרכבת קינג קרוס היו שלושה רציפים שהמעבר בהם הותר אך ורק לקוסמים. רציף תשע ורבע, רציף תשע וחצי ורציף תשע ושלושה רבעים. רציף תשע ורבע היה הרציף שהוביל לאחת מתחנות הרכבת בממלכת האופל, הממלכה של הקוסמים האפלים. רציף תשע וחצי הוביל למחוז הקוסמים הגדול ביותר בממלכה, ורק רציף תשע ושלושה רבעים מוביל למקום שידוע לקוסמים בודדים בלבד. והנה הוא, הארי, בקרוב יכלל בקוסמים הבודדים הללו. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שיום יבוא והוא יקרא קוסם, ובטח שלא יכלל ברשימת הקוסמים שנסעו ברציף תשע ושלושה רבעים. 'מעניין אם גם הרמיוני קיבלה מכתב כזה' חשב לעצמו. גם אם לא, שום דבר לא היה יכול להוריד את החיוך מפניו ואת תחושת האושר שהרגיש. שום דבר מלבד משפחת דרסלי.

		הפרק הבא